פרופגנדה, הן בגטו הנאצי והן בגטו הישראלי, שטפה את מוחם של היהודים אל תוך מציאות אלטרנטיבית בזמן שהיה קשה וכואב מדי לקבל את המציאות.
מטוסי קרב הם חסרי תועלת כנגד טרוריסטים, אך צה”ל שולח את מטוסיו כנגד הכפרים הפלסטינים על מנת להראות לישראלים שגם האמצעים החזקים ביותר שיש לנו נכשלים. היהודים, בהתאם לכך, מאבדים תקווה. הממשלה הישראלית משפילה יהודים באופן מכוון ומבטיחה לחלק את ירושלים ומקטינה את ישראל למימדים מגוחכים. ההשפלה היא חסרת היגיון ללא ספק, כמו באותה העת בה היהודים גורשו ונאסרו מלקיים תפילות בהר הבית. במחנות הריכוז, היהודים הוכרחו באופן דומה לרוץ כשעליהם שקים כבדים. מזרח ירושלים ניתנת לערבים כיוון שהערבים יישבו אותה. אם כך, על אותו משקל, יש לתת להם את הגליל, שגם הוא מאוכלס ברוב ערבי. במקום הצורך הברור לפנות את הערבים מירושלים, הממשלה הישראלית לוקחת את ירושלים מידי היהודים. הממשלה מתגרה חזור ושוב בפלסטינים בהבטחות שלום בכדי לקיים אלימות מתמשכת. הפצצת שדרות גורמת ליהודים לקבל את קרבת המוות – בגטאות, היהודים דרכו באופן דומה על גופות אחיהם והמשיכו ללכת. התקפות הטילים על צפון המדינה גרמו לישראלים לעסוק בבגידה: הם חגגו בתל-אביב בעוד אחיהם נהרגו בחיפה. תהליך השלום מציע להם תקווה שוות ערך בדיוק כמו שהגרמנים מכרו ליהודים כרטיסי רכבת שהביאו אותם בסופו של דבר אל מחנות המוות. והאיחוד האירופי נותן חסות לממסד היודנראט המוביל את המדינה היהודית אל סופה.

הייתי שמח לראות קצין בכיר בצה”ל מוביל את גדודו לכנסת, יורה בכל חברי הכנסת פרט לשישה, ממשיך יחד עם כולם ומקים ממשלה, מגרש את הערבים ומספח את השטחים. רוב הישראלים, שכבר נמאס להם מהפוליטיקאים הבוגדניים ומהוויתורים הבלתי נפסקים, יסכימו למהלך כזה. הדבר לא מעשי מסיבות מעשיות. השמאלנים הציפו את השב”כ המוסד והמשטרה באחיהם הפוליטיים. ארגוני הביטחון הישראלים הם שמאלניים ביותר. הסינון הפוליטי של עובדים היה קיצוני פחות בשנות ה-70 לאחר נצחון הליכוד, החמיר תחת שלטון רבין וזמן קצר לאחריו – והוא עדיין מושג נתפס. שרון הסיר מהצבא ומשירותי הביטחון ימניים רבים. בהינתן אחיזתם החזקה של שירותי הביטחון את החברה הישראלית, יש צורך שקושרי הקשר יהיו מעטים. הדבר הופך אותם, ברגע שיזכו לניצחון ראשוני, לפגיעים מפני התקפה מוחצת של כוחות בטחון מיוחדים. הפיכות כושלות בדרך כלל קודמות מהפיכות נרחבות, ואובדן החיים שווה גם אם הסיכוי לתקווה הוא מוגבל, אך לעת עתה, האופציה להפיכה נראית כבלתי אפשרית.
ישנן שתי דרכים בעלות סיכוי טוב יותר. הראשונה, לנטוש את האזרחות הישראלית ולעבור אל מעבר לקו הירוק – בתחילה כפליטים חסרי מדינה. קל יותר להלחם בפלסטין מאשר בישראל. האופציה השנה היא לחתור לאט ובאופן מתמשך תחת הדמוקרטיה הישראלית על ידי המשכת הפגיעה במורל הצבא והמשטרה: באמצעות האשמות על התנהגות אנטי-יהודית, אישומים פליליים ותביעות אזרחיות בגין טיפול ברוטאלי מצד כוחות הביטחון, וכיו”ב. מהפכות נוחלות הצלחה כאשר ארגוני הביטחון חלשים.

ההמונים אינם חמורים כמו שהגדיר אותם אלכסנדר המילטון. להפך, אוכלוסיות הן בדרך כלל רגישות. הרבה סטיות מדומות הן שטחיות בלבד. הרוסים תמכו במהפכה הסוציאליסטית כאלטרנטיבה למונרכיה שדיכאה את האזרחים, ותמכו בסוציאליזם לאחר מכן כיוון שהפרופגנדה שכנעה אותם שהקפיטליזם מציע פחות הזדמנויות כלכליות. ברגע שמחסום המידע נשבר באמצע שנות ה-50 ובמיוחד בשנות ה-80, הרוסים הבינו שהאמריקנים חיים טוב יותר מהם, והקומוניזם נידון להכחדה. בדוגמה נוספת, הישראלים לא הצביעו לאותו רבין שחתם על הסכימי אוסלו אלא לרבין שפקד על צה”ל לשבור את לערבים את הידיים ואת הרגליים בזמן האינתיפאדה. הישראלים הצביעו עבור בגין (סיני), שמיר (מדריד), רבין (אוסלו), נתניהו (וואי), שרון (עזה) שהבטיחו להם גישה תקיפה כלפי הערבים אך ששיקרו להם: שמעון פרס פייס בגלוי את הערבים אך לעולם לא הצליח לגייס תמיכה בקרב היהודים. כל הסקרים הורו על כך שהישראלים חושבים באופן הגיוני: הם רוצים מדינה יהודית ללא ערבים בגבולות ברי הגנה, והם מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית.
השמאלנים הישראלים מתמרמרים באופן עקרוני על המצאות הערבים והורגים אותם בשמחה במהלך מלחמות. בן-גוריון סע ל-600,000 ערבם לברוח מישראל ב-1948. השמאל עם זאת, הוא רציונאלי: אם לא ניתן לגרש את הערבים, על היהודים לחיות איתם בשלום. אם ישראל לא יכולה לספח את יהודה ושומרון, הגיוני לתת אותם לערבים. לשמאל יש את כל הסיבות הנכונות חוץ מאחת: אמונה וחזון להתגבר על גבולות קווי המדיניות הרציונאליים.
אף אחד לא מחפש קונצנזוס פופולארי בנוגע לתיאוריות מדעיות – הרוב לא יכול להחליט אם היפותזה מדעית היא נכונה או לא. פוליטיקה היא מדע לא פחות מורכב מאחרים – יותר מורכב, למעשה, כיוון שהוא מסתמך על קלטים סובייקטיביים מהרבה שחקנים ולא רק מעובדות אובייקטיביות הניתנות לצפייה כמו במדעים הטבעיים. פוליטיקאים לא יכולים לעבוד על אנשים בכל הנוגע למטרותיהם אך יכולים להונות בנוגע לפרוצדורה. סוציאליסטים טוענים באופן שגוי שחלוקה מחדש מגדילה את הרווחה הכוללת – הפוליטיקאים הישראלים הנוכלים טוענים שוויתורים גורפים יביאו לשלום עם האויב הערבי הנחוש.
בחירות דמוקרטיות מעלות אוטוקרטים לשלטון. הפוליטיקאים הנבחרים מרגישים בנוח לקדם כל אג’נדה, לעיתים קרובות בניגוד להבטחות האלקטרוליות שלהם. אבל אנשים מצביעים עבור פלטפורמות ולא לאישיות כזו או אחרת. הפלטפורמות האלקטוראליות הן חלק אינטגראלי מהמנדט האלקטוראלי. הנציגים הנבחרים, בדיוק כמו נציגים מטעם עורך דין, מורשים לבצע רק מה שהשולח אותם מתיר להם לעשות. הכנסת חייבת לשנות את חוק הבחירה כך שנקודות הבחירה יכללו לא רק שמות אלא גם הבטחות אלקטוראליות ספציפיות שאותן לא יורשו הפוליטיקאים להפר.
צ’רצ’יל צדק: דמוקרטיה היא מערכת שלטון רעה, אך האחרות רעות יותר. התורה רומזת על ממשל דמוקרטי בקהילות היהודיות במצווה הקוראת ליהודי שלא לנטות אחרי הרבים לרעות. ניתן להניח שבמקרים אחרים היהודי כן צריך ללכת בעקבות הרבים. הפקודה שללא ללכת במקרה אחר, אינה פסיבית. אם הרוב הוכנס לאשליה וחושב שהומוסקסואליות היא ערך ליבראלי ולא סטייה, או שהשמדת גוש קטיף תביא לשלום עם היהודים, התנגדות פסיבית הופכת להסכמה בשתיקה. המצווה להימנעות קובעת את הצורך בהמשכת המצב הקיים. בדוגמה לעיל, המצווה אומרת לנו להמשיך להתייחס להומוסקסואליות כרשע ולגוש קטיף – כעל שטח יהוד שהערבים אינם רשאים להיכנס אליו.
בן פרנקלין פיתח גרסא משלו לאותה המצווה: “דמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על מה יאכלו לצהריים. החירות היא כבשה חמושה היטב שהסכימה להצביע.” זוהי מהותה של הדמוקרטיה הרפובליקנית או הליברלית: אנשים הולכים אחרי דעת הרוב אם היא לא מפרה את ערכיהם היקרים.
אם היא כן מפרה, עלינו להלחם.

הישראלים נשמעים לאידיאולוגיה הסוציאליסטית הקלאסית: רפורמות רציונאליות של חברות וקהילות. חרף הטינה הניכרת בין הערבים והיהודים הציוניים, הממסד הפוליטי הישראלי מדמיין לעצמו שצעדים פשוטים כגון תעמולה או חתימה על הסכם שלום יהפכו את הזאבים לכבשים. ישראל היא אתיאיסטית מוצהרת – החל משטיפת מוח בבתי הספר ועד לתהלוכות הגאים המשפילות בירושלים. ישראל מחליפה את היהדות באידיאולוגיה המלאכותית הנקראת ציונות. הטוענים לאידיאולוגיה הראשית הופכים ללעג ולקלס, נקראים קיצונים ימניים או דתיים, מוטל עליהם רפש ומפחיתים בערכם.
החברה הישראלית המוקדמת הייתה במובנים רבים, הרבה יותר סוציאליסטית מאשר בריה”מ. האיחוד הישראלי של איגודי העובדים, ההסתדרות, שלט לחלוטין בכלכלה – שביתות ודרישות שכר סחטניות היו שכיחות אז. הם ממשיכות היום בתעשיות המונופוניות ואלו בבעלות המדינה.
ישראל הייתה למעשה מדינה של מפלגה אחת, והיא נשלטה על ידי מפלגת העבודה – מפא”י. על אף שמספר מפלגות מהוות את הממשלה של היום, הן קשרו ביניהן קשר עד לרמה שכעת אין כל הבחנה ביניהן. מפלגת העבודה השמאלנית ומפלגת המרכז קדימה הגיעו לקונצנזוס בנוגע לסוגיות כלכליות, מפלגת העבודה ומפלגת המפד”ל-איחוד לאומי הקיצונית מנהיגות מדיניות דתית המשותפת לשתיהן, קדימה התבוסתנית וישראל ביתנו, הימנית הדמגוגית מסכימות בסוגיות הגבולות וההתנחלויות.
הבירוקרטיה הישראלית היא חזקה ביותר. הרגולציה הכלכלית עולה בהרבה על זו הסובייטית ואפילו על הרמות הרוסיות הנוכחיות. חקירות פליליות המונעות ממניעים פוליטיים גורמות לשרים לבחור שלא לנקוט בגישות מועילות, והם הולכים על בטוח בהתאם להנחיות הבירוקרטיות. המערכת ממשיכה לייצר בקצב מהיר הוראות שיכסו כל תרחיש אפשרי ובכך מסירות אחריות אישית מהפקידים הבכירים. רוטציה תדירה של השרים מחזקת את תפקיד הנהלים הבירוקרטים בכדי ליצור מראית עין של המשכיות.
מנויים פוליטיים חלחלו לכל גופי השלטון, מנגנוני הביטחון והמשפט. אין אדם, בכל דרגי השלטון, שלו עניין אפילו קל שבקלים בשינוי המערכת הסוציאליסטית הטוטליטרית. תנאי מתן רישיון וצנזור קשוחים של התקשורת הציבוריים מאפשרת מניפולציה של דעת הציבור למצב של הסכמה. גישה לתקשורת נמנעת ממנהיגי האופוזיציה בכדי לברוח מהתקפות משרדי יחסי הציבור וביטול המימון שלהם: הממסד דוחק בנותני החסות לנטוש את תמיכתם באופוזיציה. מימון מצומצם מגיע ממספר יהודים מחו”ל שאינם מקבלים את הסלוגנים השמאלניים ולא תלויים בממשלת ישראל בכל הנוגע לרווחיהם.
לאחר נפילת בריה”מ, ישראל בתורה החליפה את הסוציאליזם שלה בגרסא מתונה של פשיזם. תכונות סגנון החיים הפוליטי הישראלי כולל אידיאולוגיה רציונאליסטית, חוסר קבלה של אופוזיציה, שליטה בתקשורת ובחינוך, גיוס החברה וסגידה לכוח, מנגנון ביטחון חזק ביותר הרואה בכוונת שלו את האופוזיציה, קונצנזוס בקרב המפלגות הפוליטיות העיקריות, ריכוז ההון הפרטי על רקע עוני הפושה בעם, התכנסות והתלכדות של הממשל עם עסקים גדולים באמצעות מכרזים, הפרטה במחירים נמוכים מהנדרש, תרומות פוליטיות וסוג ספציפי של שחיתות בו פקידי הממשלה מקבלים שוחד ולאחר מכן המשחדים שולטים במקבלי השוחד. הסוציאליזם הישראלי לא נשבר, כמו בצ’כוסלובקיה, אלא התפתח לסוג נוקשה של טוטליטריות. המערכת הפוליטית הישראלית אוכפת את עצמה: מערכת המשפט תומכת בשמאל, אילי הון שולטים בממשלה, מפלגות פוליטיות מתנגדות לאנשים חדשים שנכנסים אליהן, עובדי התקשורת השמאלנית מגנים את היהדות, והמפלגות הדתיות לא משליכות את יהבן בציונות ובכך מחפשות את סבסוד הממשלה. ממשלת ישראל מתנהגת באכזריות כלפי מפגינים יהודים בדיוק כמו כלפי אלו הערבים. נאמנותה היא למדינה. והמדינה היא לא גוף של יהודים, וגם לא של ערבים, אלא גוף עצמי שלו סוגדים המצביעים, הבירוקרטים ואוכפי החוק. המדינה היא האליל.
מערכת חזקה שכזו אינה ניתנת לרפורמה, ניתן רק להורסה.