מעטים הם האנשים המספיק גאים או צדקנים מכדי לעמוד על דעתם על חשבון אחרים. לגבי רוב האנשים, הפחד הוא פרובוקטיבי. אדם טיפוסי מרגיש את הצורך להכות אדם חלש שלא קורא ומתחנן לעזרתו. בני אדם מתקפים את הווייתם באמצעות שליטה, ודוחפים את האחר עד כמה שניתן עד לרמה בה הם יבחינו או יצפו להבחין בהתנגדות. הם מקבלים בלהיטות את חלושי האופי המתחננים ליחסי אדון-עבד. חלושי אופי כאלה מקבלים הגנה אדיבה. אבל היהודים מהווים מקרה בו אותם חלושי אופי נותרים שונים לגמרי, ולכן גם עצמאיים. היהודים נכנעים מבלי שיכניעו אותם. היהודים לעולם לא מקבלים אוטוריטה כפויה כדבר אבסולוטי כיוון שיש להם רעיונות משל עצמם. עם זאת, היהודים הם חלשים ומלאי פחד. הפחד של היהודים מעורר ויוצר אנטישמיות. כולנו ראינו מצב דומה בבית הספר: הילדים החלשים ביותר הם השנואים ביותר, ובדרך כלל גם אלה שמתעללים בהם. הם עושים זאת כדי לבסס לעצמם בטחון עצמי, אבל גם כאמצעי ענישה. חולשה פחדנית פוגעת או לפחות מעצבנת את הסובבים כיוון שהיא טומנת בחובה את ההנחה שהם עוינים ומבקשי רעה. חולשה פחדנית מחליפה בנוסף לכך את המסגרת הקוגניטיבית: אנשים רגילים למצבים בהם אנשים אחרים מפחדים מהם מסיבה כזו או אחרת, כשהם אשמים ומחכים לעונש. אדם חדור פחד נראה בתת מודע כאשם, ככזה שמגיע לו להיענש.
מיעוטים רבים הם חלשים, אך היהודים הם גם פחדנים כיוון שהיסטורית, חסרה להם ההגנה הממסדית. ברוב המקרים, היהודים דוכאו מצד הממסד, ולא סתם הושארו כשהם בלתי מוגנים. יש להם סיבה טובה לפחד. אבל הפחד יוביל לכך שהדיכוי יתגבר.
מעטות הן האומות, כמו אותן אוכלוסיות המתגוררות בהרי הקווקזים, שאין בהם כל אנטישמיות. עבור האומות, החולשה הישראלית, המרדף שלה אחרי השלום – אלה מתאימים למסגרת הקוגניטיבית של פחד, מה שמוביל לעוד אנטישמיות.

יחסי הציבור היהודיים סובלים מפיצול אישיות. ארגונים יהודים כאלה ואחרים צווחים אודות השואה, האנטישמיות המתגברת והרדיפות – בעוד שישראל מתפארת ביכולותיה הצבאיות. היבבות הבלתי פוסקות מצד היהודים לא משכנעות את האנטישמים המשלימים בחיוב עם השואה או שלפחות מגדירים אותה כשוות ערך למלחמת שבטים באפריקה – אך הן מעצבנות את החברים הגויים של היהודים. רדיפות אינן עולות בקנה עם הבררנות שלנו, והכניעה המבוישת למעשי טבח עומדת בניגוד גמור לכבוד העצמי שאנו טוענים לעצמנו. יהודים: האם אכפת לכם מכך שהגרמנים השמידו את הצוענים? האם אתם מכבדים את הקמבודים שנכנעו בשקט למעשי הטבח של החמר רוז’? הגויים הטובים ביותר יודעים שעליהם לרחם על היהודים, אבל חוץ מכמה רגעים קצרים בהם הם צופים בתמונות הנוראיות ממחנות המוות, מעטים חשים חמלה אמיתית. וזה טבעי לגמרי.
היהודים אינם יכולים לטעון כנגד הרדיפות ההיסטוריות מחד, ולרדוף את הפלסטינים מאידך. אויש, הפסיקו להשתמש בטיעון הזה כבר. אנחנו בהחלט רודפים אחריהם. כל כספי הרווחה המשולמים לערבים לא מכפרים על הפשע שביצענו כאשר לקחנו את אדמתם. זו אשמתה של ישראל שהפלסטינים חיים במחנות פליטים זה דורות. אמת היא – מצבם הכלכלי היה יותר גרוע בלי ישראל – אך הם היו חופשיים. או שתשכחו מהערבים: חשבו על אותם יהודים סובלים ורדופים השוברים את ראשי אחיהם בעמונה, הגוררים אותם מהרגלים בגוש קטיף – או אולי אלה הקורעים את נחיריהם ברמת גן?
אם היהודים סובלים באופן מתמיד, עליהם לשמוח אם יוכלו לחיות בשלום עם הערבים בישראל אפילו בגבולות 56′, ללא ירושלים. עם סובל זכאי לביטחון – כל דבר אחר נחשב כדבר עודף עבורו. גויים רבים דורשים וויתורים מצד ישראל בכל הנוגע לגבולות, לפליטים הפלסטינים ולירושלים – כמחווה של רצון טוב. הם באמת מודאגים בכל הנוגע לביטחונם של היהודים, והם מבקשים לגרום לאותם יצורים בלתי חכמים להגיע לפשרה עם הערבים. המוסלמים הם רבים, היהודים – מעטים. המוסלמים הם חזקים והיהודים – חלשים וסובלים כבר הרבה מאוד זמן. איזו עמדה אחרת היינו יכולים לצפות מהגויים מבקשי טובתנו? הם מבקשים את הוויתורים מצידנו לטובתנו שלו.
אך קיימת אלטרנטיבה. דור יציאת מצרים מת במהלך שואה. היהודים הישראלים החדשים אינם יצרים חלושים הסובלים סבל מתמיד. חלקם, כמו בחברון, הם סוג חדש של יהודי. חלקם פחות, ,אבל קיים פער תרבותי בין דור השואה ובינינו. דרך אגב, יהודי חברון הם לא באמת סוג חדש. הסוג שלהם הוא סוג ישן מאוד של יהודי, אותו הסוג שהכניס אותנו לארץ כנען עם יהושע ושמחץ את אויבנו באמצעות אלות וחרבות פרימיטיביות. הסוג האחר עלה השמיימה בתנורים הגרמנים. אנו זוכרים את הרדיפות ומקווים שיום אחד נוכל לנקום, אך אנחנו כבר לא פחדנים נרדפים. היהודים לוקחים את ארץ ישראל לא למען הביטחון – לעולם לא נרגיש בטוחים בים המוסלמים – אלא מכיוון שזו היא ארצנו, אותה קיבלנו, בירושה לאורך הדורות – מהסמכות הגבוה ביותר.
אנו לא זקוקים לרחמים ואנחנו לא מרחמים על הערבים העומדים בדרכנו.

עורך נוצרי העיר באופן סרקסטי אודות אחד ממאמרי: “פתרון פשוט וזול: להרוס את ירושלים. חישבו על הבעיות שמהלך כזה יפתור.” לאחר כמה שניות של הלם, הבנתי שההצעה היא למעשה תמצית הגישה המשיחית כלפי ישראל. הנוצרים השמידו את היהודים במשך חמשה-עשר דורות, והמנטאליות והדת הנוצריות לא השתנו מאז. לרוב הנוצרים כלל לא אכפת מהיהודים והם יעדיפו שהאומה הזדונית הזו תעלם. עובדת הישרדותם של רוצחי ישו מציבה אתגר בפני הדוקטרינה הנוצרית: אם היהדות נכונה אזי הנצרות טועה. היהודים מנסים להבין מדוע הנוצרים האמריקנים והבריטים טובי הלב סירבו להפציץ את מחנות המוות של הנאצים. התשובה היא פשוטה: הנאצים עשו את מה שטבעי לנוצרים לעשות. הגרמנים התייחסו להשמדה באופן דומה: רבים בחלו בשמועות הנוראיות אודות מפעלי המוות, אך רוב הגרמנים הכירו בכך שעליהם לעשות מעשה בלתי אסתטי ולפתור אחת ולתמיד את הבעיה היהודית. העיתונים האמריקנים התעסקו באספקטים חסרי האסתטיות של רצח העם. ניתנה תשומת לב מועטה לעצם חיסול העם היהודי.
הכנסיות המשיחיות לא מעוניינות בישראל בטוחה ומשגשגת. מנהיגים רציונאליים ונוצרים רחומים רבים מצדדים ביהודים, אך הגישה האמיתית כלפי ישראל מגדירה אותה כקרש הקפיצה לניצחון הנוצרי, שיגיע לבסוף. ישראל שאכן מתאימה לתיאור המשיחי הזה תסבול, תצטמק, תיפול לכדי עבודת אלילים (שמאלנית) ולבסוף תושמד. מעטים הנוצרים המאמינים בעיקרון האלטרנטיבי לפיו המשיח יגיע בתקופת שלום ושגשוג. הנוצרים מעוניינים בישראל מאוד מסוימת – השה של ישעיה.

הליגה נגד השמצה מנגה את העיתונות הערבית על הקריקטורות האנטישמיות. אולם אותה ליגה הגנה לא מכבר על העיתונות הדנית בפרשת הקריקטורות האנטי-אסלאמיות. ישראל באותו זמן אוסרת לפרסם קריקטורות נגד ערבים. כל שלושת הגישות לעניין מנוגדות אחת לרעיה.
אם חופש הביטוי הוא נחלת הכלל אזיש לתמוך בזכותם של דנים לפרסם קריקטורות אנטי-ערביות. הערבים יכולים להשמיץ יהודים, אך יש לאפשר גם ליהודים להציג את ערבים בקריקטורות לפי ראות עיניהם.
מצד שני, יש להכיר בכך שהיחס לחירויות הוא דואלי: אנחנו שומרים על החרות שלנו ושוללים את החרות מאויבנו.
המערב ימשיך להציג את אסלאם באופן נלעג, אך יתקומם נגד מעשה דומה של מוסלמים כלפיהם.
ומדוע בעצם להסתפק רק בפרסום קריקטורות? הטלת פצצה אווירית על מערכת העיתון “אל-ותאן” הערבי תלמד אותם לקח – יהודים יש לכבד.
הכיתוב: הבית שלנו מבורך בחופש הביטוי- יותר נכון – מקולל…

…