קלינטון סרב לרדוף אחר אוסאמה ולדרוש את הסגרתו, בטענה שאין מספיק ראיות נגדו שיצריכו הסגרה וניהול משפט בארה”ב. האמת היא שכלל אין הוכחות מוצקות הקושרות את בן לאדן לפיגועי ה11/9. ארה”ב אינה באמת רוצה לכלוא את אוסאמה, ולו רק מכיוון שאין ספור טרוריסטים יסחטו אותה בפיגועים למען שחרורו. הם יפגעו במטרות אמריקאיות בחו”ל ויחטפו אמריקאים בתמורה לשחרורו. אוסאמה בבית כלא אמריקאי יהפוך לקדוש מעונה מוסלמי. אולם לא בטוח הדבר. ייתכן והמוסלמים יפנו את גבם לאוסאמה המושפל, בדיוק כפי שהם נטשו את השיח’ העיוור לפניו. אך הסיכון לארה”ב הינו ללא ספק גבוה, וארה”ב לעולם לא תסתכן במשפט ראווה לאוסאמה, מלבד בתרחיש של תרגיל בחירות.

לארה”ב נוח מאוד עם הסיטואציה בה אוסאמה הוא האשם בכל איום לביטחון המדינה. אני סבור כי כל הסרטונים של אוסאמה ששוחררו לאחר 2001 הינם או זיוף, או שניכרים בהם סממני עריכה מהותיים, מה שמצביע על כך שייתכן מאוד ואוסאמה קיים כיום במימד הווירטואלי בלבד.

קל להתמודד עם המנטאליות המוסלמית. אם ייתפס אוסאמה, הדרך הנכונה להתמודד איתו הינה סירוס, עטיפה בעור חזיר, והטבעה בזוהמה. מעשים אלו ישללו ממנו מלהפוך לקדוש מעונה. בכל מקרה, המיתוס של אוסאמה החי- שמתחמק מזרועה הארוכה של ארה”ב, הינו הרבה יותר גרוע מהמיתוס של אוסאמה הקדוש המעונה- המת.

אם אוסאמה אכן חי וקיים, יש לומר כי הוא אינו מסוכן במיוחד. הוא אומנם מסוגל לארגן פיגועים המוניים, אך טרם הצליח לעורר מרד מוסלמי בקנה מידה עולמי. ייתכן וקהלים מוסלמים היו חוברים אליו לו היה נואם בקהיר, אך לא בעודו מתחבא בהרים האפגאניים. התקשרת היא האשמה בניפוחו של אוסאמה, חסר החשיבות בעליל, אל אוסאמה האגדה, תדמית אותה קידמו המערב והמוסלמים יחדיו.

אוסאמה אינו מנהיג של ארגון טרור, אלא מנכ”ל. בשל היותו ילד עשיר, הוא תמיד רצה להוכיח את עצמו בקרב, אך כצפוי סיים את דרכו כמנהל. אוסאמה הציג מושגים מעולם העסקים אל עולם הטרור: מימון, מיקור חוץ, וזכיינות. הוא עצמו אינו עוסק ישירות בטרור אלא מספק כסף קטן ללוחמים שואפים. הוא עוזר ללוחמים במתן השראה, לוגיסטיקה, והכשרה – ובמקרה והמתקפה צולחת, הוא מקבל את הקרדיט. אם אין לאוסאמה כל קשר למתקפה, הוא בכל זאת משבח אותה, ובכך מרמז על מעורבותו. כך בדיוק עשה אוסאמה כאשר שיבח על מתקפת ה11/9 ואת הפיגוע במגדלי ח’ובאר בערב הסעודית. בראיונות לתקשורת הערבית, היה אוסואמה ברור בדבריו, וציין שהוא רק עודד פיגועי התאבדות בציטוט פסקי הלכה אסלאמיים, אך שמעולם לא היה מעורב ישירות במתקפה. עם זאת, התקשורת במערב קיבעה במוח האוכלוסיה כי יש קשר הדוק בין בן לאדן לבין המתקפות.

אוסאמה אינו מבין דבר במציאות האסטרטגית. הניצחון מול הרוסים באפגניסטאן לא היה ניצחון מוסלמי, אלא תוצר של מאבק לשחרור שבטי, לוגיסטיקה פקיסטנית, נשק אמריקאי ובריטי וכסף סעודי. המצב היה ייחודי, ולא ניתן לשחזרו בעזה תחת אפן של ישראל ומצריים הטוטליטארית. אוסאמה אינו מבין כי אין הרים אפגניים בארה”ב. מוסלמים יצליחו לבצע מספר פיגועי טרור במערב, אך בפועל אינם מסוגלים להרים מלחמת גרילה רחבת היקף כפי שנעשה באפגניסטאן.

אוסאמה הוא סעודי טיפוסי: חצי משכיל, מלומד אבל לא בדיוק חכם, ומאוד שחצן. סעודים רבים משלמים למשפחות של מחבלים מתאבדים פלסטינאים, תומכים בחמאס, קופצים לביקור בספארי הג’יהאד באפגניסטאן וקוראים לשחרורה של ירושלים. הסעודים הציבו את עצמם בראש פירמידת הטרור העולמית מבלי שיצטרכו להיות מעורבים כלל בפעילות הטרור היומיומית. אוסאמה הלך צעד אחד קדימה ומדמיין עצמו כמנהיגה של רשת ג’יהאד עולמית היישר מהווילה שלו. ללוחמים אמיתיים לא באמת אכפת מאוסאמה או ממנהיגותו המדומיינת כל עוד הוא ממשך לשלם.

אוסאמה אינו ווארן באפט של המדבר. אמפריית העסקים שלו מוכרת אגוזי קשיו. אוסואמה, למרות התדמית שהודבקה לו, אוסאמה אינו מעורב ישירות בעסקי הסמים. הוא מסתמך על מקבץ חשבונות (נראה שלאלקאעידה אין בעיה של אנשים שלא משלמים חובות), הברחות, ומאגר פועלים מבין לוחמיו במחנות האימונים. השקעתו של אוסאמה בטרור כלל אינה משתווה לסכומים והמאמצים שמשקיעות איראן, סוריה, או האחים המוסלמים. רשת הטרור שלו בסודאן כולה עלתה לכל היותר 2 מיליון דולרים, והכילה לא יותר מ1000 לוחמים בכל רגע נתון. הנתונים מראים שמבין מאגר מתנדבים אלה, מעטים מאוד באמת ביצעו פיגועי טרור. הכשרת מחבלים – זאבים בודדים בסביבה עוינת – מצריכה כישורים פסיכולוגים יוצאים מין הכלל. רמת ההכשרה הנדרשת הינה כה גבוהה עד שלוב לא הייתה יכולה להרכיב יחידות טרור משל עצמה והסתמכה על שכירי חרב זרים לשם ביצוע הפיגועים שלה. מחנותיו של אוסאמה התמקדו בהכשרה צבאית רגילה, שהייתה לחלוטין לא רלוונטית עד שארה”ב פלשה לעיראק. אוסאמה בנה צריפים, לא מחנות צבא, וההכשרה הצבאית והאידיאולוגית מבית מדרשו נגמרה בכישלון.

העובדה שכל המחבלים הערבים שנתפסו שיתפו פעולה עם רשויות הביטחון וגילו מידע רגיש, מעידה רבות על איכות ההכשרה שקיבלו. יתכן ולאוסאמה לא היית ברירה רבה בדבר, המשטרה הישראלית יודעת היטב את הצעדים הדרושים בכדי לגרום למחבלים לזמר. אוסאמה שגה בכך שהשליך את הפחדנות הערבית על האמריקאים, ודמיין שהאמריקאים ברחו בפחדנות מתימן וסומליה, כאשר לא כך היה הדבר. פחדנותם של הערבים בבתי הסוהר הינה מה שדוחף אותם לקולקטיביזם והיעדר נחישות אידיאולוגית. הערבים אינם מורגלים לאינדיבידואליזם או לפעילות אינדיבידואלית. כאשר מפרידים בינם לבין האספסוף, הם נכנעים מהר מאוד. על כן, הערבים הינם גרועים ביותר בתפקיד הטרוריסט הבודד, ומספיקות שיטות חקירה פשוטות בכדי לשבור אותם. בהתחשב בפחדנותם ובוגדנותם של הערבים, מפתיע שאין עריקים ממחנהו של אוסאמה – אלא אם כן מקבלים את זה שייתכן מאוד שאוסאמה פשוט אינו מוקף ביותר מדי אנשים.

בתחילה ניסה אוסאמה לבסס עצמו כמנהיג דתי באפגניסטאן. המלחמה האפגנית-סובייטית לא הייתה כלל מלחמה דתית, אלא שבטית לאומית, בה הדת כלל לא שיחקה תפקיד. אוסאמה ניסה להטמיע להט דתי באפגנים, ומימן חינוך דתי במחנות המוג’אהידין – ללא הצלחה. לאחר ניסיונות כושלים לכתוב פסקי הלכה ג’יהאדיים, אוסאמה לבסוף החליט לפרוש מתפקיד כוהן הדת והזמין את הפסיקות הרצויות ממלומדים מוסלמים מהשוליים החברתי. חשיבותו של אוסאמה טבועה בהצלחתו לגשר על הפער בין הדת לפוליטיקה – דבר אותו היהודים אינם מצליחים לעשות, ולכן מוצאים עצמם מתבוללים. אוסאמה רואה בדת דבר מעשי שיש לפעול לפיו, ומעצב בהתאם את תפיסתו האסטרטגית. בעבורו, האסלאם הינו דרך החירות המוסלמית, המתיר לו ומצריך ממנו ללחום בפולשים האמריקאים והישראלים.

אוסאמה פועל על פי מוסר פגום. הוא לא הביע כל התנגדות כאשר שיעים נשחטו על ידי הטאליבן באפגניסטן. הוא כלל לא הוטרד ממספרם הרב של המוסלמים השחורים (250:1) שנהרגו במתקפות אל- קאעידה על שגרירויות ארה”ב באפריקה.

מטרותיו של אוסאמה מנוגדות לאלה של המחבלים המקומיים. אלה פועלים אזורית בעוד שארגונו של אוסאמה חושב על הזירה הגלובאלית. ארגוני טרור מקומיים אינם שואפים לכיבוש העולם, אלא לכוח פוליטי מבית. הם שואפים לפגוע בממשל המקומי עד להסכמה אילמת לנוכחותם הרבה יותר משאכפת להם מכיבוש מערב אירופה במלחמת ג’יהאד. הטרוריסטים האסלאמיים הם לא יותר מלוחמי גרילה לאומניים, דבר נפוץ מאוד, ורצונם העיקרי הוא כסף וכוח. הם מתמקדים בהשגת דריסת רגל במדינותיהם, ואינם ששים לקריאתו של אוסאמה לג’יהאד עולמי. במצריים, אלג’יריה, לבנון, ופלסטין, טרוריסטים מקומיים דואגים להתבדל מאוסאמה על מנת שלא יתויגו כפסיכופטים קיצוניים. הם מתעקשים על ההיגיון שבמטרותיהם ואינם מוכנים לחבור לשאיפותיו הג’יהאדיות של אוסאמה. לאוסאמה, מצד שני, אין כל ברירה אלא להכריז על ג’יהאד.

הוא נכשל בביסוס ארגונו ככוח עצמי משמעותי באפגניסטן, סודאן, וסומליה. אלקאעידה נוכח במדינות רבות, אך אין לו כוח משמעותי באף אחת מהן. אוסאמה הוא החבר של כולם, אך בפועל לא מפקד על אף אחד. הוא הקים את החזית האסלאמית העולמית על מנת להמיר את יחסיו הטובים עם טרוריסטים רבים לכדי חדר פיקוד , אך מעט מאוד ארגונים חברו למטרתו. טרוריסטים קשוחים סרבו לוותר על מרות ולו במקצת לטובת הספונסר הסעודי הנחמד. תורתו של אוסאמה היא מדי פאן-מוסלמית בכדי לאחד את כלל מחבלי העולם. אמורצי, שפוצץ מועדון לילה בבאלי, הכריז: “עשינו זאת נגד האדם הלבן, מגיע לו”. הטרור האסלאמי הפך שם גנרי לשלל כוחות שונים מאוד: מגזענים כדוגמת אמורצי מארגון הג’מעה אלאסלאמיה, ועד ללאומנים כדוגמת הניה מהחמאס, לוחמי ההקמטאיטר באפגניסטן והפונדמנטליסטים מהטאליבן. לארגונים אין מטרות או אויבים משותפים, והם לא יקבלו את אוסאמה כמפקדם. הם מנצלים את האסלאם באותו האופן שהרוסים ניצלו את מרקס והגל – בשביל לדוג ציטטות שהוצאו מהקשרן, למטרתם. חלומו של אוסאמה אודות הח’ליפה האסלאמית איננו רלוונטי בעיניהם: המצרים אל מתכוונים לחבור אל הסעודים, שמצידם שונאים את האפגאנים, וכולם ביחד בזים למוסלמים השחורים הנחשבים גזע נחות.

אוסאמה ככל הנראה ראה בטאליבן כבלתי חיוני, ואין ספק שהוא נהנה לראות את ממשלת הבובה האפגאנית שהעמידה ארה”ב בקאבול נכשלת, בעודה מושכת לעברה שנאה רבה יותר משאי פעם הצליח הטאליבן לעורר בקרב העם האפגאני. בעבור בן לאדן, היה זה משתלם לאבד את הטאליבן אך לזכות במוג’אהידין פונדמנטליסטים – חבריו הקרובים – המכהנים בממשלה האפגאנית תחת חסותה של ארה”ב. כעת ארה”ב מבקשת להפוך את מסע הענישה המוצלח לכיבוש כושל: התמיכה לטאליבן גדלה מדי יום בעוד שממשלת הבובה האמריקאית מתערערת יותר ויותר. במקום לעזוב את אפגניסטן כמנצחת לפני חמש שנים, ארה”ב הולכת היישר להפסד נוסף – ואוסאמה יגרוף את הקרדיט. הטאליבן אינו קרוב במיוחד לאוסאמה, הם פשוט לא יכלו לסרב הכנסת אורחים למוסלמי בולט. מעמד האורח הינו חשוב ביותר בין המוסלמים שוכני ההרים, ודרישתה של ארה”ב להסגיר לידיה את בן לאדן מין הסתם הפכה את העניין לסוגיה של כבוד. לארה”ב לקח כמאה שנים לרמוס את הפשיעה המשתוללת במערב הפרוע, והחדרת תרבות באפגאנים תיקח הרבה יותר מכך. מהלכו של אוסאמה מול מושארף התבצע בגאוניות. אוסאמה נמנע ממתיחת ביקורת על הגנרל עד שזה נקט בעמדה פרו אמריקאית מוצהרת כנגד הטאליבן – ארגון פרו פקיסטני. כאשר דעת הקהל בפקיסטאן השתנתה כאופן כמעט מוחלט כנגד מושארף, אוסאמה גם הוא התנכר לו. לאחר שארה”ב, כהרגלה להזניח בני ברית ולשלם לאויבים, סיפקה מעט מאוד סיוע לפקיסטן בתמורה לבגידתה בטליבאן ובקשמיר אך הוציאה סכומי עתק על אפגניסטן ועיראק, הביקורת של אוסאמה כנגד מושארף זכתה לצידוק בעיני העם הפקיסטני, מה שהעלה את קרנו בעינם. טיפשותם האסטרטגית של אויביו של אוסאמה שיחקה לידיו.

כיום מתברר כי אלקאעדיה היה הכוח היחיד שהתנגד בעקביות לסדאם בזמן שלטונו, וכיום נלחם ארגון אלקאעידה בעיראק בלוחמים תומכי מפלגת הבעת’ המגובים על ידי ארה”ב. משום מה, נמנעת ארה”ב באדיקות מכל הזדמנות לערער את תפיסתו הציבורית של אוסאמה. אף אחד לא מדבר עליו כפחדן המתחבא במערה, כסעודי מטומטם, כנדבן שלא ראה מלחמה אמיתית מימיו, כגנב שמשקיע כספי תרומות בעסקיו. במקום זאת, אחד אחרי השני, מציגים הממשלים השונים בארה”ב את אוסאמה כאיום ממשי על בטחון המדינה, ובכך רק תורמים להעצמת דמותו בעיניהם של מוסלמים ברחבי העולם. בכל פעם שנשיא אמריקאי מזכיר את שמו של אוסאמה במקום להתייחס אליו בעקיפין, תהילתו עולה. מוזר שאף יועץ מדיני לא טרח לומר לנשיא דברים כה פשוטים מעין אלה אודות המנטאליות הערבית.

גישת המערב פיתחה בקרב הערבים את תסביך הילד. הם מצפים להתנשאות מצד ענקים נדיבים כדוגמת ארה”ב: חברות מפותחות הדוגלות בנעלות מוסרית מתאימות היטב לתבנית הקוגניטיבית של האבהות המתנשאת. הערבים אינם מצפים לענישה קשה. הם מצפים מהמערב שיסבול את התנהגותו של בן לאדן ואת הגרעין האיראני בשקט. מתקפת טילי השיוט שביצעה ארה”ב לאחר הפיגועים בשגרירויות בקניה וטנזניה פגעו מאוד ברגשות המוסלמים, ונתפסה כענישה אכזרית ובלתי פרופורציונאלית. ארה”ב שברה את התבנית האבהית בפחות מדי כוח, שהיה נחוץ בכדי ללחוץ על הערבים אל תוך תבנית כנועה של יחסי אדון-משרת.

המערב מתדיין בשאלות חסרות רלוונטיות המזכירות את התדיינויות הכנסייה בעבר בדבר מספר המלאכים המרקדים על ראשה של סיכה: האם המוסלמים שונאים את המערב בשל מעשיו או בשל היותו לא מוסלמי? היותו של אדם מה שהוא קובע מראש את מעשיו. ארה”ב אינה יכולה להפסיק לקנות נפט מהמוסלמים (שתמיד מוצג כביכול במחיר נמוך), אינה יכולה להפסיק להתנגד לדיכוי הנשים באסלאם, אינה יכולה להפסיק לבייש מדינות אלסלאמיות נחשלות בעצם נוכחותה, אינה יכולה להפסיק לשדר את תרבותה לעולם המוסלמי, אינה יכולה לחדול מסחר, ובגדול – מלהתקיים. לו ארה”ב הייתה נסוגה מהמזרח התיכון, היא עדיין הייתה ממשיכה להשפיע עליו כפי שמגדלור משפיע על ספינה. מוסלמים המבקרים בארה”ב ימשכו להביא עימם הביתה סיפורים מופלאים על הוליווד, עושר חומרי, חופש עיתונאי, בחירות, מתירנות מינית, ואתאיזם. ארה”ב אינה יכולה לפרוש מהעולם כי העולם הוא שמכור לארה”ב ולא ההיפך. יחס העולם המוסלמי לארה”ב הוא כזה של אהבה-שנאה, או יותר נכון אהבה וקנאה. האסלאמיסטים מתמקדים בקנאה. ארה”ב היא מאוד בולטת, אך אם היא תיעלם, האסלאמיסטים פשוט ישנאו את ספרד, רוסיה, וכל מי שלא הם. אידיאולוגיות עוינות מתנגשות אחת בשניה בכפר הגלובאלי בדיוק כפי ששכנים עוינים מתנגשים בכפר אמיתי. ארה”ב מסמלת את קריסתם של הערכים הפטרנליסטים בחברות מסורתיות, עצם בסיס האסלאם.

אוסאמה שונא את ארה”ב ששללה ממנו את הניצחון המוסלמי הראשון ב1200 השנים האחרונות. אוסאמה מודע היטב לכך שטילי סטינגר, ולא רובי קלצ’ניקוב הביאו את הניצחון לאפגנים מול הסובייטים. אוסאמה גם מודע לכך שהוא הפסיד בכל המערכות מול המערב: רוסיה נסגה אך ארה”ב שולטת באפגניסטאן, העסקים חזרו להרגלם בנציגויות האמריקאיות ברחבי העולם, המשחתת האמריקאית Cole תוקנה וחזרה לפעילות, הזעזוע של מגדלי התאומים מזמן עבר מבלי להותיר ולו צלקת על כלכלתה של ארה”ב. גם בעלי בריתו של אוסאמה אכזבו אותו: החמאס דוחה את הג’האד לטובת מאבק לאומני, ואפילו מסכים לשביתות נשק מול ישראל, התקוממות המורואים נעלמה עד לחוסר חשיבות, הלוחמים בקשמיר מוכיחים עצמם בלתי מסוגלים לחדור את קווי הביצורים ההודים, הצ’צ’נים הגיעו להסדר עם מוסקבה, הג’האד האסלאמי זנח את מאבקו נגד משטרו של מובארק, ארגוני הטרור ברחבי העולם לא חברו למלחמת הג’האד, ומוסלמים פשוטים אולי תומכים בו, אך לא באמת מוכנים לנקוף אצבע בכדי לעזור לו. לו בן לאדן היה מתמודד לנשיאות מצריים מול מובארק, סביר כי לא היה נבחר. המצרים מעריכים יציבות, לא ג’האד. ובטח שהם לא היו בוחרים בו לכהונה שנייה. המוסלמים תומכים בבן לאדן כפי שהם תומכים בקבוצת הכדורל האהובה עליהם. הם הריעו לסדאם בדומה נוכח ההסלמה שהובילה למלחמת המפרץ. על פי המנטאליות הפרימיטיבית, כל מי שמתגרה בענק זוכה לתשואות, בדיוק כפי שהריעו היהודים לדוד אל מול גוליית. תגובה צבאית קשה כנגד אזרחים מוסלמים במדינות ערב לאחר כל פיגוע של אלקאעידה תסיט קהלים אלה בקלות כנגד הארגון, בדיוק כפי שהצליחו התקיפות הישרלאיות בלבנון להסיט זמנית את הציבור הלבנוני כנגד חזבאללה.

בן לאדן ידוע כמי שמתכנן את מתקפותיו זמן רב ושואף לחזות עד כמה שיותר רחוק. דבר זה מעיד בעיקר על אי יכולתו לפעול כרגע. בן לאדן יכול בקלות לפתוח במלחמת גרילה נגד מטרות רכות ישראליות ואמריקאיות בחו”ל, נגד תיירים ועסקים. במקום לפוצץ מלונות, אל קאעידה תוכל להמשיך להרוג יחידים על מנת להשיג אפקט טרור משמעותי. ההסבר היחיד הוא שלאוסאמה אין את המשאבים אף פעולה מוגבלת שכזו. אוסאמה קרא ללא הרף למתקפות על ארה”ב בכדי לאלץ אותה לשחרר את השייח’ העיוור, אך בפועל נכשל בארגון מתקפות שכאלה. ארגוני הטרור האחרים בעולם ממשיכים בשלהם ללא קשר לבן לאדן.

בן לאדן נכשל פעם אחר פעם במאמציו לגשר ולפייס בין הארגונים האפגאניים הלוחמים והקבוצות המצריות העוינות. כל הקבוצות באפגניסטן, מהטאליבן ועד הברית הצפונית, ברכו על הגעתו של אוסאמה בעיקר מכיוון שהוא היה אורח מכובד ללא אג’נדה פוליטית באפגניסטן. למעשה, מפקד הברית הצפונית קיבל את אוסאמה בזרועות פתוחות לאחר גירושו מסודאן, על אף שהלוחמים הערביים באפגניסטן הצטרפו לטאליבאן ולחמו ללא הרף בברית הצפונית. כנראה שמפקד הברית הצפונית לא קישר בין בן לאדן ללוחמים הערבים באפגניסטן. בשנת 2000 לחמו בשנית הערבים באפגניסטן בברית הצפונית, ובן לאדן עצמו לא היה מסוגל לתקוף את חברו-מארחו. הנקודה היא שלבן לאדן הייתה השפעה מועטה מאוד על הערבים באפגניסטן.

בן לאדן נשכל בשכנוע מספר קבוצות טרור מקומיות בגישתו – “אמריקה תחילה”. רק לאחר שמדינות כמו מצריים החלו לפעול נגד ארגוני טרור מקומיים, אימצו מספר קבוצות את גישתו אוסאמה והבינו את החוכמה שבתקיפת ארה”ב ולא את משטרי ערב הכופרים. גישתו האנטי אמריקאית של בן לאדן נובעת מאי יכולתו לפעול ברמה המזערית. לבן לאדן אין את המיומנות או התשתית בכדי לנהל מלחמת טרור כנגד כל דיקטאטור אסלאמי, והמלחמה בארה”ב היא קלה בהרבה. ארה”ב אינה יכולה למגן לחלוטין את נכסיה הרחוקים ברחבי העולם או באמת לרדוף בהצלחה אחר טרוריסטים שמוצאים את מקלטם במדינות כושלות. הדרך היחידה שארה”ב תוכל להפסיק להוות גורם משיכה לטרוריסטים היא אם תהפוך את המדינות המוסלמיות למטרות רכות בעצמה. דבר זה כבר קרה בעיראק. אם ארה”ב תצליח להפוך את מצריים לדמוקרטיה, מצריים החלשה תהפוך בעצמה למוקד משיכה לטרור, ובדומה לעיראק, גם שם המחבלים יחליטו כי זול יותר לפעול בקנה מידה מקומי.

ארה”ב טועה במאמציה לפלג בין בן לאדן לספונסרים המדיניים שלו. היעדר תמיכה מדינית אולי תעכב את תוכניותיו של בן לאדן, אך חשוב מכך, היא תסיר את הצורך שבמיתון. לבן לאדן ככל הנראה כבר יש מספיק פסולת גרעינית בכדי לבנות פצצה רדיולוגית. אין זה סביר שהמשלוחים אותם יירטו שירותי ביטחון מהווים את כלל רכישותיו של בן לאדן. תומכיו המדיניים של בן לאדן מניאים אותו מחציית הגבול לעבר נשק להשמדה המונית, אך בלעדיהם…

בן לאדן יכול להצטייר כגיבור רק אל מול ארה”ב הליבראלית בעלת הבטן הרכה האדירה בדמות אינטרסים כלל עולמיים. אך אין לו כל כוח מול משטרים מוסלמיים, אשר בשונה מישראל וארה”ב, דוגלים בפעילות מאסיבית מחוץ למסגרת השלטון, ובענישה קולקטיבית. לדוגמא, המכה האדירה ביותר שהנחיתה מצריים כנגד הטרור בשטחה לא הייתה מסכת העינויים בבתי הסוהר, אלא דווקא מעצרם ההמוני של אלמונים מזוקנים בכל פעם שהתבצע פיגוע טרור במדינה. הקבוצה האחראית לפיגוע מצאה עצמה נאלצת לדאוג לעיתים למאות משפחות, שקרוביהן נכלאו עקב המתקפה. פעילות יחסית הומאנית זו הפכה את הטרור לנשק יקר מדי בעבור ארגוני טרור במצריים. התארגנויות טרור קטנות נתפסו ועונו במהרה. בן לאדן צודק ברצונו לשים למטרה את אזרחי האויב – זוהי שיטת הלחימה האפקטיבית היחידה. הוא יכול להרשות לעצמו לפגוע באזרחים אמריקאים רק בשל האיפוק האמריקני האבסורדי. לו הייתה ארה”ב מגיבה במלוא עוצמתה כנגד סודאן, אפגניסטן, ושאר בנות בריתה של אל-קאעידה, תמיכתו של בן לאדן הייתה מתפוגגת בהרף עין. מתקפה גרעינית על אדמת ארה”ב עלולה לעורר בדיוק תגובה שכזו. מוסריותה של ארה”ב תתפוגג כלא הייתה במלחמה גדולה באמת. התוקפנות האמריקאית בעיראק מקנה לבן לאדן מתנדבים רבים לעת עתה, אך בזכות אכזריות מספקת כנגד העיירות התומכות, התמיכה תסתיים במהרה.

בן לאדן מסוכן לארה”ב, מכיוון שבדומה לכל ענק, ארה”ב פגיעה למתקפות קטנות. בדומה לעכבר ההורג פיל. תגובה הולמת מבחינה אסטרטגית תהיה להציע פרס, נאמר של 50 מיליון דולר על ראשו של בן אלדן וסייעינו. אם זה לא צולח, הגדילו את תקציב הCIA לתפוס אותו. אך במקום זאת, ארה”ב מגזימה בקמפיין יקר לאין שיעור באפגניסטן, עיראק ושאר העולם. מספר מחבלי על כדוגמת בן לאדן מסוגלים לפגוע בארה”ב, אומנם לא עד מוות – אך עד אי נעימות משמעותית. ישויות קטנות סופגות נזק מוגבל בשל גודלן, אך ארה”ב יכולה לדמם שנים. אימפריה עולמית צריכה להתחזק ברחבי העולם כולו בכדי לספק מענה הולם לאיום אסימטרי. ארה”ב הוציאה הון עתק למיגון שגרירויותיה ברחבי העולם לאחר הפיגועים הזולים בקניה וטנזניה. הדרך היחידה בה אומה גדולה יכולה להתמודד עם איום אסימטרי הינה לנטוש את הבטחת הביטחון האישי. מדינות הלאום נבנו סביב ההבטחה לספק ביטחון מוחלט לאזרחיהן. לוחמה אסימטרית מסמלת את החזרה לנורמה ההיסטורית. כלומר אין דבר כזה ביטחון אישי. במילים אחרות, על ארה”ב כמעט ולהתעלם מאבדות מינוריות מבחינה סטטיסטית, בכוונה אף למתקפה על מגדלי התאומים. היעדר התגובה המאסיבית תהפוך את הטרור לכלי חסר כל תועלת פוליטית.

לבן לאדן לא היה כמעט ניסיון צבאי במלחמת אפגניסטן, וגולת הכותרת של ניסיונו משם מתייחס לקרבת קטנים וחסרי חשיבות כנגד הממשלה האפגאנית הטרייה בג’לאלאבאד בשנת 89′. בן לאדן היה מגייס תרומות, בעיקר מחבריו ומשפחתו. הוא גייס כספים למען בתי חולים קטנים באפגניסטן, ושילם בעבור שליחת הערבים לשם. בדומה, היה בן לאדן מעורב בארגוני צדקה אסלאמיים בפקיסטאן. תהילתו נובעת מסנוביות: אפגאנים עניים ולהוטים לקרב הוחמאו ממעורבותו של הסעודי העשיר. אוסאמה טיפח סנוביות זו בדרך הכרזה לכל עבר בדבר קשריו לאימפריה העסקית של אביו. האגדה מספרת שבן לאדן הביא ציוד בנייה כבד לאפגניסטן מהחברה שלו בערב הסעודית. בהתחשב בקשיים שבשילוח ציוד שכזה מערב הסעודית לאפגניסטן, כל מבצע רחב היקף שכזה נראה בלתי סביר, ובן לאדן יכול היה לקנות את הציוד בפקיסטאן , או לקנות ציוד רוסי שהיה קיים כבר באפגניסטן. הסיוע מהחברה הסעודית הגדולה היה לא יותר מתרגיל יחסי ציבור. הסיוע היה לא יותר ממטרד אסטרטגי: בן לאדן, כמו מגולומן אמיתי, בנה כבישים ומנהרות בהרים האפגאנים במקום להשקיע את כספו באופן יעיל. סיועו לאפגניסטן הגיע מאוחר מדי בכדי להשפיע על מהלך האירועים, והיה זניח בהשוואה לסיוע האמריקאי או הסעודי הרשמי.