נדיר שמשא ומתן מוביל לתוצאות מאוזנות במימד הפוליטי צבאי. לרוב, צד אחד לוקח יוזמה ודוחק בשני עד כניעה. נתניהו הציע לחמאס יותר אסירים בתמורה לגלעד שליט מאשר שהסכים אולמרט. הוא הקפיא את הבנייה בהתנחלויות, מה שאולמרט סרב לעשות. כל שרי ישראל הסכימו לנטוש את בקעת הירדן לערבים- משהו שרבים דחה מכל וכל בשל החשיבות האסטרטגית- ואת הגולן לסוריה- משהו שאפילו פרס סרב לו בזמנו. רעיונו של נתניהו למדינה פלסטינית מפורזת הוצע בידי השמאל הקיצוני בארה”ב לפני 20 שנה (הקהל צחק על אקסלרוד כאשר אפילו הציע זאת בדיון מול הרב כהנא).

בזמנו, אפילו השמאל הקיצוני לא דמיין נסיגה חד צדדית מעזה או חזרה לגבולות 48. (בדיון נוסף מול כהנא, דיבר גרינברג על נסיגה ישראל רק בתמורה לשלום מלא). אפילו השמאל דמיין שגבולותיה של ישראל ייאטמו מול הפלסטינים. דרישת הימין שהערבים יכירו בישראל כמדינה יהודית הייתה בכלל מדיניות השמאל בזמנו. אולם מאז אף אחד לא טרח להסביר מה הכוונה במילה “מדינה יהודית”. כאשר אנשי מרכז כיום קוראים להכיר בחמאס, זכרו שרק פסיכים הזויים מהשמאל דיברו כך על אש”ף לפני 20 שנה. לפלסטינים יש דרישות אקטיביות, בזמן שהיהודים נתפסים באופן פאסיבי לרכושם הדל. על כן כיוון הויתורים הינו ברור. השמאל דובק בעמדותיו, בזמן שהשמרנים, ברגע שעולים לשלטון, הופכים לאחראיים ונוטשים את עמדתם.

המשא ומתן תלוי באופן קריטי בכך ששני הצדדים ידבקו במה שהבטיחו. אולם זה אינו המקרה כאן. לאחר נסיגת ישראל מלבנון, חזבאללה מצא תירוץ חדש כדי ללחום בנו- חוות שבעה. אז הכריזו מנהיגי חזבאללה כי מטרתם היא בכלל שחרור אדמות עליהן היו בעבר כפרים שיעיים בגליל. לאחר נסיגת ישראל מעזה, חמאס דרש חופש מעבר דרך ישראל. פת”ח מכריז שאינו מחוייב להסכמים שנחתמו עם אש”ף, ולפלגים אחרים יש אפילו פחות סיבות ליישר קו. יהיה אשר יהיה ההסכם שייחתם עם ההנהגה, הערבים ימשיכו לדרוש בעלות על חיפה, הגליל ויפו.

המשא ומתן מאפשר לתוקפן לחזק את עמדתו ולהביס או להפחיד את יריבו הקטן. ב1939 סטאלין חתם על הסכם אי תוקפנות עם הנאצים והשיג למדינתו שנתיים של שלום- אך הוא הפסיד את צרפת. לאף אחד במטכ”ל הישראלי אין ספק שסוריה- ולאחר ניצחון האחים המוסלמים- גם מצריים, יתקפו את ישראל. אולם במקום להכריח מדינות אלה להתפרק מנשקן, ישראל נושאת ונותת איתן בזמן שהן מתעצמות צבאית.

כאשר חזר צ’יימברלין למלונו על נהר הריין לאחר פגישתו עם היטלר, הוא סיפר לעיתונאים שם שהוא עדיין מקווה להשיג שלום, אך “הכל תלוי בצ’כים”. כך הוא הלחץ כיום על ישראל: העולם נכנע לדרישותיו של התוקפן מכיוון שאי אפשר לדון בהן, אז ישראל מואשמת משום שאינה נכנעת מיד אלא סוחבת רגליים. מתווכים בינלאומיים שונאים את הקורבן בשל אי יכולתם להגן עליו. הם איפלו מתעבים אותו: מסריק, הנציג הצ’כי במינכן, העיד כי צ’יימברלין אפילו לא הסתיר את פיהוקי השעמום שלו בזמן פגישתם.

כולם תמכו במאמצים “למנוע את המלחמה”, וקיבלו באהדה כל ניסיון להשקיט את התוקפן. כל סירוב להשקיט את התוקפן נתפס כחרחור מלחמה. מושג “קורבנות השלום” אינו שייך לשמעון פרס. השגריר הגרמני בגרמניה הציע שפולין תעשה הקרבות למען השלום.

תיקוני הגבול בוצעו בכוונה כדי להיות מעליבים כמה שיותר. במקרה שלנו, לפלסטינים אין התנגדות עקרונית לגושי ההתנחלויות. אולם צעד אחר צעד הדרישות גדלות. היטלר לא תכנון מההחלה אילו מדינות לתקוף, אולם כל ניצחון החדיר בו יותר עוז. בדומה, גם לדרישות הפלסטינית לא יהיה סוף.

אם ישראל חייבת תודה לאו”ם שהקים אותה, כך גם פולין, צ’כוסלובקיה ואוסטריה, שחייבות את קיומן לאחרים. לפחות ישראל ניצחה במלחמת העצמאות שלה לבד, בעוד הפולנים נכשלו באופן מחפיר, והצ’כים והאוסטרים בכלל לא ניסו.

בריטניה וצרפת חיכו על שגרמניה תכבוש את פולין, כדי שהעדר המדינה תיתן להן תירוץ לא להתערב. ארה”ב וצרפת צפו מהצד בעוד ישראל נאבקה על חייה ב73′, וניסו לתקוע תריז בין המתונים והניצים: בזמן ממשלו של צ’יימברלין, היטלר העליב את צ’רצ’יל ללא הרף וסרב לדבר איתו, למרות שצ’רצ’יל כלל לא רצה לדבר עם היטלר.
התוקפן לא היה חזק: גרמניה ופלסטין היו קורבנות בעבר הלא רחוק, אולם הצלחתן המרובה הייתה תוצאה של הפחדה, אלימות ואיומים.
צ’כוסלובקיה הייתה המדינה הדמוקרטית היחידה במרכז אירופה, תומכת עיקשת של תוכנית ההגנה ההדדית של ליגת האומות, והייתה ידידותית מאוד עם בריטניה וצרפת . בשונה מישראל, לצ’כוסלובקיה היה הסכם הגנה הדדי עם צרפת. הצ’כים הפסידו פוליטית למרות שהם היו הרבה יותר חזקים מגרמניה: 35 דיביזיות חמושות היטב של מטוסים וטנקים, וביצורי גבול חזקים. ישראל מנצחת במלחמות אך מפסידה במשא ומתן.

בריטניה וצרפת נטשו את צ’כיה למרות היתרון האסטרטגי לו הן היו זוכות לו תמכו בה.
צ’כוסלובקיה הסכימה להעביר את חבל הסודטים לגרמניה, אך דחתה את הפרטים: פינוי מיידי של כל התושבים הצ’כים וחימוש גרמני באזור. ישראל מסכימה לנטוש את יהודה ושומרון לפלסטינים אך נלחמת על הדקויות. הסכימה לאונס, אך רק אם ייעשה בדרכי שלום, ולא בידי גרמנים או מחבלים פלסטינים. צרפת ובריטניה שיבחו את ההצעה האיטלקית במינכן, שרק ניסחה מחדש את האולטימאטום הגרמני שנדחה כמה ימים לפני כן. כמו צ’כיה, גם ישראל תכנע לבסוף על הפרטים הקטנים. באוגוסט 30, 1939, הממשלה הפולנית הסכימה למשא ומתן עם גרמניה על דנציג- משהו שהיא סרבה לו בעבר- אך דחתה דרישה משפילה שנציגה יטוס לגרמניה מיד במקום שייפגשו הצדדים במדינה ניטראלית. ההתמהמהות במשא ומתן הובילה לבסוף להסכם גרוע בהרבה מהדרישות הראשוניות שנדחו על הסף. הרעה שכזו בתנאים מתרחשת בכל משא ומתן בו לצד המנצח יש זמן לעכל את הויתורים ולגדל תאבון לחדשים. לאחר שנחתמו הסכמי מינכן ואוסלו, התוקפן השיג אף יותר ויתורים בזכות מה שקרוי “ויתורים הדדיים של רצון טוב.”

אין ספק שמרבית הפלסטינים אינם רוצים במלחמה., ממש כמו שמרבית הגרמנים לא רצו מלחמה ב1938.
בעלי הברית של הצד השני נתפסים כאויבים: צרפת הכריזה מלחמה על גרמניה בכדי להגן על פולין, אולם זה אפשר לגרמניה לצייר את צרפת כתוקפן. המוסלמים עושים את אתו הדבר לארה”ב, שמגינה על ישראל מפניהם.

חבל הסודטים מעולם לא היה שייך לגרמניה, ממש כפי שהגולן לא באמת היה טריטוריה סורית. גרמניה התחמשה מחדש חרף כל הסנקציות, כפי שעשתה איראן. אי הפעולה של צרפת נתנה לגרמניה זמן לבנות קו ביצורים מערבי, מה שהפך את המעורבות הצרפתית למסוכנת. בדומה, אם לאיראן, סוריה ומצריים יהיו פצצות אטום, ימנע הדבר סיוע זר לישראל המלחמה הגדולה הבאה.

לערבים, כמו לנאצים, אין בעיה לשקר בנאומים פומביים, והעולם מתייחס ברצינות תהומית לבלופים שלהם.

צ’כוסלובקיה לא הוזמנה למינכן, כשם שישראל לא נכללת בקוורטט או מועצת הביטחון של האו”ם.

גרמניה חימשה את הגרמנים האתניים בצ’כוסלובקיה והתסיסה אותם להפגין. כך עושה החמאס עם ערביי ישראל.

ראש המשלחת הבריטית לצ’כוסלובקיה והממונה מטעם חבר האומים צידדו בנאצים. וכך מצדד האום בפלסטינים. קורבנות התוקפנות הנאצית הוצעו ערבויות מזויפות כנגד התוקפנות, (כדוגמת ההבטחה שכיבוש חבל הסודטים ייעשה בשלבים ולא בבת אחת- למרות שבפועל הושלם הכיבוש בעשרה ימים).

מדינות אחרות הצטרפו לחגיגה: לאחר שגרמניה סיפחה 11 אלף מייל רבוע מהצ’כים, הונגריה סיפחה לעצמה עוד 7500. סוריה הולכת אחר הפלסטינים. התנגדות, אפילו כאשר הינה רק מתוכננת ולא מבוצעת, נתפסה כתוקפנות ועוררה עוד דרישות. הנסיגה הצ’כית במובן זה מזכירה את ישראל בעזה.

צרפת חזרה בה מהבטחות הבטחון לצ’כוסלובקיה במינכן, אך הבטיחה לשמור על גבולותיה החדשים. גם הערבויות החדשות הוכיחו עצמן כחסרות חשיבות כאשר גרמניה פתחה במלחמה.

אוכלוסייתה לש צ’כוסלובקיה הורכבה מ23 אחוז גרמנים- בערך אותו היחס על ערביי ישראל. לאחר המלחמה, הצ’כים גרשו שלושה מליון גרמנים משטחם- בדיוק מספר הערבים בישראל ובגדה שיש לגרש.