ירושלים

אנשים המביטים מבחוץ נוטים להתבלבל בין התבטאויות בתקשורת לבין הודעות רשמיות לציבור. הפוליטיקאים במדינות ערב מנותקים מעמן. רתוריקת הג’האד בטלויזית החמאס משעשעת את העזתיים יותר מהכל, ואינה באמת מושכת מתנדבים. מאידך, הרתוריקה שוחרת השלום של העיתונות בירדן אינה מדברת לליבו של הירדני הממוצע, אשר מחזיק בעמדות קיצוניות כלפי ישראל.

המנטרה בקרב הערבים מהשמאל הישראלי היא שירדן למעשה שיתפה פעולה כל השנים עם ישראל, ושהעימותים הצבאיים בין המדינות היו מזוייפים. עם זאת, ירדן הייתה משמידה בתי כנסת בירושלים באופן עקבי, מה שמעיד על יחסה האכזרי כלפי היהודים יותר מכל פעולה צבאית. ירדן ארחה את אש”ף בשטחה למשך שנים, ותמכה בכל ארגון ערבי שחתר כנגד ישראל.

הכיבוש הירדני של ירושלים, שנמשך עד שנת 67′, התאפיין בהזנחה מתמשכת של העיר בידי השלטונות. ההמולה המוסלמית סביב ירושלים היא מזוייפת לחלוטין. ירושלים כלל לא עניינה ערבים או יהודים לצורך העניין עד מחצית המאה ה19. היהודים השתוקקו לירושלים כמשל, ובפועל התיישבו בערים כמו צפת וטבריה- שנבנתה אף על בית קברות. הערבים מצידים לא הביעו כל עניין דתי בירושלים. צמיחתה האדירה של ירושלים במהלך המאה האחרונה הינה בזכות יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד- כל אחד מסיבותיו. נוצריים ערביים רצו בירושלים כמרכז סחר, בזמן שנוצרים זרים בנו תשתית תיירותית פרימיטיבית בעיר. המוסלמים הציפו את העיר בעיקר בשל תהליך האורבניזציה האזורי. מוסלמים חסרי קרקעות עברו לירושלים (כמו לערים אחרות) בחיפוש אחר עבודה, ואנשי ציבור מוסלמים הפכו את העיר לבירה מנהלתית. רק ה-יהודים היו אלה שרצו את ירושלים מסיבות דתיות נטו. בירושלים התגוררו 22 אלף יהודים בשנת 1870, הרבה לפני שהחלה התנועה הציונית.