התנחלויות

ה-התנחלויות הן חוקיות מבחינת החוק הישראלי ובלתי חוקיות מבחינת החוק הפלסטיני. החוק הבינלאומי גם הוא אוסר להקים התיישבויות על אדמה כבושה, אך דוקטרינה אידיאליסטית זו נקבעה ב1946 ומעולם לא נוסתה בפועל. האו”ם אינו דן באי חוקיותה של ההתיישבות הרוסית באיי קריל הכבושים. מנהג ההתיישבות על אדמות כבושות איננו חדש ויש תקדימים רבים. אם מסתכלים על דוגמאות מרחבי העולם, עולה כי אמת המידה לקבלת הכרה בינלאומית בחוקיותה של התיישבות הינה נחישותו של הכובש להחזיק באדמות. לאחר חלוף מספיק זמן, כל כיבוש הופך לחוקי בשל חוק ההתיישנות.

התנחלויות

הממסד הישראלי איננו שש לפרק מאחזים בלתי חוקיים. הפעילות במאחזים מאפשרת לפעילי ימין לשחרר כעסים, בזמן שמבחינה טריטוריאלית ומספרית, מדובר בפרויקט חסר חשיבות. חלק מהמאחזים כבר כמעט והפכו לחוקיים (בהתבסס על חוקים עותמאנים), ואת כולם ניתן לפנות בהרף עין אם רק ירצה בכך הממשל. בית המשפט העליון ייתן גיבוי חוקי לפינוי. פעילים שמרניים אינם מסוגלים לעצור את פירוק המאחזים. אפילו אם המתיישבים יצליחו להערים על צה”ל לזמן מה, הם לא יוכלו להחזיק במאחזים לעד. במערכה מול המתחלים, הצבא תמיד ינצח.

הגנה פסיבית לעולם לא עובדת, והמתנחלים אינם מוכנים לנקוט באלימות – לא כנגד החיילים, ולא כנגד הערבים וסייעניהם מהשמאל. כמו כן, באופן מפתיע, המתנחלים הם קהל שליו ושוחר שלום. הם רק רוצים שהן הערבים והן משטרת ישראל יניחו להם לנפשם.

המאחזים הינם חשובים כאמרה פוליטית וראויים לתמיכה, אך הם לא יבטיחו שהשטח יישאר יהודי. תרומתם העיקרית של המאחזים היא בכך שהם מסיטים את תשומת הלב הרחק מגושי ה-התנחלויות. המאחזים מושכים את תשומת הלב העולמית. דיפלומטים עם הבנה צרה ביותר באשר למושג החוקיות משתלחים במאחזים, במקום ב-התנחלויות. במובן הזה, המאחים מגנים על ההתנחלויות מפני הגל הפרו ערבי ששוטף את העולם המערבי.