בעודם מתעלמים מהרמב”ם באינספור סוגיות אחרות, רבנים אימצו את תורתו (שהייתה גם תורה בודהיסטית) על דרך האמצע. הם מתעלמים מכך שהרמב”ם דיבר על כך לא כתיאולוג או אתיקן אלא כרופא ופסיכולוג. כאשר התמודד עם פציינטים חמדנים, מדוכאים והיפראקטיביים, באופן טבעי הוא קרא להם למתן את עצמם.

רבנים קבעו בשגגה שגישתו של הרמב”ם טמונה בפסוק “אל תתנו לא עושר או עוני, שאשאל בגאוותי- מיהו ה’? או שאאלץ לגנוב ולחלל את שמו.” המחבר, המלך שלמה, דיבר על דברים חומריים, אשר באמת מרחיקים אנשים מערכים נעלים. אולם הוא כמה לנערה בשיר השירים, והמלך דויד שיבח את קנאותו בתהילים. ניטשה צדק שרגש הקנאות הינו נפלא, ואלי הדבר הטוב ביותר שיש: מי במוחו השפוי יגנה את האהבה, הדבר הקנאי ביותר שיש?

הממשלה, עם זאת, אינה אוהבת קנאות, ומעודדת מיתון כנוע. דוגמא טובה היא משפט אייכמן, שכה זעזע את החברה שהממשלה פעלה נמרצות כדי לדכא את להט העם. היא נטשה את החיפוש אחר גרמני אחר, מנגלה, ואפילו סירבה להסכם ההסגרה שהציעה פרגוואי.

הרבנים גם הם שאפו לבסס בינוניות ברת שליטה. להטו של רבי עקיבא בתמיכתו בבר כוכבא הפך למיושן. יוספוס תאר את היהודים כקנאים ביותר: הם התעמתו עם הרומאים על סוגיות דתיות, בעוד שיהודים בגולה באו תכופות לסיועם בעודם מציתים כפרים פגאניים בדרך. מאות שנים של רדיפות הפכו את היהודים המודרניים לעם היסטרי, שגם היא הדבר הקרוב ביותר לקנאות. היהודים היו מוכנים להקדיש את חייהם וכספם למען כל מטרה ברת קיימא, מקומוניזם ועד המאבק באפרטהייד. מגילות קומראן מעידות שהמשיחיות הייתה חזקה בקרב היהודים בכל הזמנים. הרדיפות רק העצימו את הכמיהה למשיח.

יהודים הרחוקים זה מזה כמו חוליגנים נפלטי ישיבות, רבנים יראי שמיים, ושמאלנים יפי נפש יכולים לשלב ידיים בכל משימה, בתנאי שהיא ברת ביצוע. טיהור ארץ ישראל מאויביה יכולה להיות משימה שכזו.