מעטים הם הדברים המסוכנים כמו דמוקרטיה. מדובר במשטר פוליטי יקר בו מוקרבת היעילות למען חופש הביטוי. תחת משטר דיקטטורי רחב לב, שאינו כנוע ללחצן של קבוצות אינטרסים, ואשר ניחן ביכולת ראיה רחוקת טווח, ניתן ליישם מדיניות כלכלית יעילה בהרבה מאשר כל משטר דמוקרטי קצר ימים. משטר שכזה יכול גם לבצע מדיניות הכרחית- גם אם זו לא זוכה לתמיכה.
חברות עשירות נוטות להיות סובלניות יותר כלפי בזבזנותה של הדמוקרטיה. גידול התל”ג הגבוהה מרכך את השפעותיה הקשות של קווי המדיניות במדינה הדמוקרטית. כלכלות מורכבות אינן ניתנות לחקיקה לטובתם של בעלי האינטרסים- ובמדינה הדמוקרטית בעלי האינטרסים הינם רבים ומרובים.

חברות עשירות הן ברובן חסינות לחסרון פוליטי משמעותי של הדמוקרטיה, המיליטריזם. על מנת לאחד את הציבור, נוקטת הממשלה ללא הרף באידיאולוגיה לאומנית. אידיאולוגיה זו נבנית לרוב לכל היותר על אויב משותף. על כן, המשטר הדמוקרטי נוטה להיות שטוף שנאה ואגרסיבי- בעוד שהפאן הצבאי נותר בלתי ממומש בשל הפחד ממלחמה שתפגע ברמת החיים. אולם כאשר אין סכנה שייפגע העושר מבית, כדוגמת מלחמותיה של ארה”ב באפגניסטן ועיראק, קמפיינים צבאיים יכולים להתנהל למשך שנים באין מפריע.

על כן, הדמוקרטיה אינה אלא מצרך ראווה לחברות עשירות. כאשר הדמוקרטיה מוקמת באופן מלאכותי במדינות עניות- השפעותיה הן הרסניות. ישראל והודו הן שתי מדינות עניות בהן השתילו תיאורטיקנים את הדמוקרטיה. התוצר המיידי היה סוציאליזם. בחברות פרימיטיביות מבחינה כלכלית, הציבור העני ברובו אינו יכול לעמדו בפיתוי ושואף מייד לחלק את עושרות המדינה בדרך ההליך הדמוקרטי. אי השוויון הינו אדיר, רמת הצריכה סובבת סביב תצרוכת בסיסית, והצורך בוער- ולכן מנצל העם את החופש הפוליטי שלו עד תום. הדמוקרטיה הופכת את זכותם של ההמונים ל”ביטוי בלתי אלים” – לכדי הזכות לחלוקה מחודשת ואלימה של עושרות העם דרך ממסד המיסוי המגובה במשטרה. בהתאם לראייתו של מארקס, גם חברות עשירות שוקעות אט אט לסוציאליזם בדרך מנגנוני חלוקה מחודשת ורגולציה גוברת עד אין קץ. חברות עניות, לעומת זאת, מתדרדרות לכדי סוציאליזם מיד.
לאט לאט, מובילה הצמיחה הכלכלית הפעוטה בדמוקרטיות עניות להתהוותו של מעמד אנשי עסקים קטן. לרוב כמעט ואין מעמד ביניים: בהודו כמו בישראל, משפחות מעמד הצווארון הלבן מתקשות לסגור את החודש. אלה אינן כמו משפחות מעמד הביניים המבוסס בארה”ב. בדרך שחיתות שלטונית ותרומות למפלגות ליברלאיות, מצליחים אט אט אנשי העסקים ללחוץ על המדינה הסוציאליסטית לפתוח את שעריה לכלכלה חופשית. חברות סוציאליסטיות הן אנטרופיות ביותר: מנגנון האנרגיה הפנימי שלהן, צמיחה כלכלית- חלש, בעוד שאנרגיית הצריכה שלהן – הרגולציה- דווקא אדירה. דינן נחרץ מראש להיכשל, חלומן הסוציאליסטי- להתפוגג, וסופן לבטל רגולציות בהדרגה.
המעבר קשה וכואב. אנשים רבים כברו מורגלים לקצבאות רווחה. מרבית התושבים מרוצים ממידת החופש הפוליטי שניתנה להם- על אף שהממשל משתיק דעות קיצוניות – ואינם מוכנים למרוד עקב סוגיות כלכליות. הגישה הרווחת היא של אדישות. אנשים מורגלים להיות תלויים בממשל כהורה שיחלק להם כסף ומזון, ואינם נכונים למרוד.

מדינות עניות יכולות להיות הרבה יותר דמוקרטיות ממדינות עשירות. משמעות הדמוקרטיה היא מרות בלתי מעורערת של התושבים. רק קיומם של מוסדות חוק מבדילים בין הדמוקרטיה לשלטון האספסוף. בדמוקרטיה אמיתית, יכול הרב העני למסות את המיעוט העני למוות. תחת מעטה הדמוקרטיה, חברות עשירות מקיימות בפועל שיטת משטר שונה לחלוטין, רפובליקניזם, שתחתיה מספר ערכים וחוקים סגורים לחלוטין מפני חקיקה. בדרך זו, שומרת החברה על עושרה וחופשיה מפני בזבזנות ההליך הדמוקרטי. בכל מדינה עם שמץ דמוקרטיה, נשמרת היציבות הדמוקרטיה לרפובליקניות – כלומר שמירה על חופש הביטוי, תוך פסילת החופש לממש את הביטוי לכדי מעשים.
היעדר קיומם של ערכים רפובליקנים קבועים הם שמדרדרים את הדמוקרטיה הישראלית לאסון. בשלב כלשהו, ישיגו השמאל והערבים די קולות, או שיסתמכו על חרדים עריקים- בכדי לבטל את אופיה היהודי של מדינת ישראל. אז לא יהיה שום בית משפט עליון, כפי שיש בארה”ב, שיאמר להם שישנם ערכים שאינם ניתנים לשינוי דמוקרטי.