המעמד המשכיל במדינות ערביות אנטי אמריקאיות תמיד נוטה להיות פרו אמריקאי. חרף הרתוריקה הלאומנית, מצרים ותורכים משכילים תומכים בארה”ב מכיוון שהם חולקים עימה ערכי בסיס, שהוטמעו במוחם בידי הוליווד. כאשר ערפאת הגיע לראשונה לאו”ם חמוש באקדח ללא מחסנית, הוא הציג יחד עם זאת איקונים לא פחות חשובים: ג’קט אירופאי, ומשקפי שמש אמריקאים. ללא הכפייה הוא היה משתלב בכל עיר באירופה. בימי קדם, הלמו הברבארים ברומא בבד בבד להטמעותם במתמשכת בחברה הרומאית. לבסוף רומא נפלה, בעיקר בשל מדיניות סוציאליסטית, ופחות בגלל הברברים.

המחבלים הערבים אומרים כי הם נלחמים בארה”ב, אך הם עצמם הפכו לאמריקאים מבחינת תרבותם החיצונית, והאידיאולוגיה הלאומנית הפרימיטיבית שלהם.

יכולתה של התקשורת לעצב דעת קהל חושפת סוג לחימה שטרם נוצל עד תום: שליטה בסוכני ההשפעה. כיום מוציאה ישראל מיליארדים על צבא קונבנציונאלי בו היא אינה יכולה בכלל להשתמש בשל מגבלות פוליטיות. מה הטעם להחזיק באחד הצבאות החזקים בעולם אם אנחנו מתכוונים לוותר על חצי משטח המדינה לאויב חסר חשיבות צבאית? למוסלמים יש רוב אוטומאטי באו”ם, השמאלנים משתוללים באוניברסיטאות בארה”ב ובבירוקרטיה הפוליטית, ולישראל אין את המשיכה התרבותית של ארה”ב, אז מה עושים?

הרבה. בעבור חלקיק מתקציב הבטחון של ישראל ניתן לנהל מלחמה חשובה בהרבה- המלחמה על דעת הקהל. משאבי המוסד כיום מבוזבזים: משאבים אין ספור מושקעים בריגול אחר האיראנים בזמן ששום משאבים לא מוסתים לכיוון קבלת החלטות.

חשבו על כך, מה היה הטעם בריגול האינטנסיבי אחר הנעשה בכור בנתנז מ2006 ועד 2009? כולם ידעו שהרי לא יעשו שום דבר עם המודיעין הזה. ניכר כי פעולות מודיעיניות רבות מבוצעות או סתם מסקרנות, או כנגד מטרות חסרות חשיבות- כדוגמת חיסול מבחוח. במקום זאת, כוונו את המודיעין כנגד דמויות מערביות וערביות בולטות: בעלי רשתות תקשורת ועיתונאים, פוליטיקאים, פרופסורים, בירוקרטים ופעילים חברתיים. בשונה ממתקני גרעין, אלה אינם זוכים להגנה מפני ריגול. אם הם מעלימים מס, בוגדים באישה, לוקחים חלק בפעילות מביכה- למה לא לעשות בכך שימוש? ללא כל בעיה נוכל להטות את העולם לטובתנו דרך שליטה באנשי המפתח. האם זה יכול להוליד סקנדלים? לא הרבה. מעט מאוד ניסיונות גיוס אי פעם נחשפים, ואזרחים מופתעים לא יודיעו בריש גלי שהמוסד ניסה לגייס אותם. כאשר אינטרסים לאומיים עומדים בסכנה, מותר לזנוח את חוקי המשחק המקובלים. ישראל יכולה הייתה בקלות להשתיק את מוניקה לווינסקי ולקבל הצעה הרבה יותר טובה במפת הדרכים. אנו יודעים שפוטין הועלב באופן אישי בידי אוליגרכים יהודים. במקום לספק להם מקלט בישראל , למה לא להסגיר אותם לרוסיה בתמורה לביטול עסקאות נשק של רוסיה מול איראן?

אפשרויות הסחיטה הן נהדרות מול סוכני או”ם ממדינות עולם שלישי. הממשל גם ככה לא יודע דבר על הסכסוך הישראלי ערבי, ואין לה כל רצון לדעת. השגריר נותר להצביע כראות עיניו. לכולנו יש סודות אפלים, בעיקר אם יש לנו כוח. בין אם זה מוסר לקוי, שחיתות, דברים שממשל במדינת הבית ישמח לדעת. אם ישראל תסחוט את נציגי האו”ם, היא תוכל לגייס לעצמה תמיכה רבה להצבעות. אם ישראל תקים פרויקטים של בנייה חסרת חשיבות במדינות אלה, היא תזכה אף ביותר תמיכה. השקעה של כמה מיליונים בארגון הצדקה החביב על הנשיא יקנה לנו ים של רצון טוב.

אולם תהיה זו טעות להתחבר עם כל הממשלות. אנו זקוקים ליחסים טובים עם ממשלים חזקים- אבל לא כולם. מדוע אכפת לנו מיפן? עלינו לשלוח את הקומנדו הימי שיסייע לשים סוף לציד הלווייתנים בידי היפנים- בעיקר משום שזה מנוגד לתורה. ישראל יכולה לעזור לארגוני סיוע בדרכים רבות- כדוגמת לחימה בכנופיות אפריקאים ששודדים משלחות סיוע, או איכרים ברזילאים ששורפים יערות גשם. העלות תהיה זניחה, האפקט הציבורי- אדיר.

אם כבר מדברים על ממשל- למה לא לתמוך בארגוני גרילה? מדובר בלקוחות שמשלמים טוב, שישמחו לנשק ישראלי. מה גם, שאלה יכולים לבסוף לנצח במלחמותיהם מבית. ישראל חייבת להפסיק לתמוך רק במנהיגים מכהנים. אלה נוטים ל לתמוך בנו בחזרה. עלינו לזכות בתמיכה מלמטה למעלה בכך שנעבוד עם מתנגדי ממשל.

ישראל כיום רוצה לחקור את מימון ארגוני השמאל בארץ, למרות שאם מימון זה אכן קיםם- הוא זעום להחריד. עלינו לממן בדומה ארגונים שכאלה בחו”ל. אמנסטי ניסו לגייס כספים בערב הסעודית- למה לא כאן? במקום שאמנסטי יגנה אותנו על עזה, למה שלא נגרום לו לגנות את האסלאם? מימון שכזה יעבוד היטב גם מול תקשורת אינטרנטית, בה אנשים ממילא לא מצפים להרוויח הרבה. עיתונאים אינטרנטיים ברי השפעה ניתנים לקנייה באלפית מהסכום של ניהול קמפיין יחסי ציבור טיפוסי.

ליהודים יש את כל הנתונים לניהול קמפיין מוצלח: יכולות ביטחון טובות, מימון נאות, קשרים לתקשורת הזרה והאוניברסיטאות, וציבור חכם שמסוגל לנהל מלחמה זו. צריך רק החלטה ממשלתית.