הדיון הציבורי המתנהל לאחרונה סביב תופעת הסרבנות בצבא הינו מפתיע. הסיבה – לאחרונה קמו חיילי צה”ל במספר מקרים והצהירו שלא יסכימו לפנות יהודים מבתיהם בשטחים. כולם נענשו חמורות, הושלכו למאסר, ונפסלו משירות קרבי.

צה”ל של היום איננו כתמול שלשום. אם בעברו היה זה צבא מפואר הלוחם במדינות ערב, כיום הוא הפך לצבא שיטור הרודף אחר ארגוני גרילה, וככלי בידי הממשלה נגד אזרחיה היהודים. הצבא עורך כיום יותר מבצעים נגד יהודים מאשר נגד פלסטינים. לעיתים ייקרא הצבא בכדי להרוס קרוואן במאחז יהודי, אשר נבנה על אדמה פרטית יהודית, אך ללא ההיתרים הטכניים הנדרשים בחוק- בזמן שהערבים ממשיכים בבניית עשרות אלפי יחידות דיור בלתי חוקיות באין מפריע. כמו כן, הצבא אינו עוצר במבני מגורים, אלא כבר ביצע הריסות של מבנים “בלתי חוקיים” ששימשו כגני ילדים, בתי כנסת, ואף אתרי קבורה – כפי שנעשה לקבר של ברוך גולדשטיין. הפינויים מתנהלים באופן אותו תיאר רב בולט בתור “נאציים”: תחת לוט החשיכה, זרקו החיילים משפחה מביתה ומוטטו עם בולדוזר את ביתה על רכושה. אחת הפעולות הגדולות ביותר שביצע צה”ל בשנים האחרונות- שלישית מבחינה תקציבית, וראשונה ממספר כוח אדם- לא הייתה מלחמה, אלא ההתנתקות. ההתנתקות הותירה צלקת עמוקה על התודעה הלאומית היהודית. אם חיילים מצופים לנהוג באופן הומאני כלפי אויביהם, מדוע אין הדבר נדרש מהם כלפי אחיהם? מדהים לראות כיצד אותם האנשים שישתלחו בצבא על כך שפינה משפחה ערבית מביתה, ידרשו בדיוק זאת כאשר מדובר ביהודים.

מדינות מתורבתות משתמשות בצבא נגד האזרחים רק כאשר מושלט שלטון צבאי, וגם אז רק כנגד אספסוף מתפרע המהווה סכנה לציבור. דוגמה לשימוש צבאי נגד האזרחים הינו תרחיש בו כת דתית מאיימת בהתאבדות המונית- מה שמין הסתם כולל גם ילדים שלא הביעו את הסכמתם.

הצבא הישראלי אינו מונה בשורותיו יודנראט. לא ניתן לצפות מחיילי צה”ל ליפול על אחיהם עם מתן ההוראה. מי שטוען כי סרבנות הורסת את מוראל הצבא חייב לקחת בחשבון כי הציפייה שחיילים יפעלו כנגד בני עמם הורסת את מוראל החיילים אף יותר. רצח ודיכוי הינם מעשים בלתי מוסריים. הם נעשים מוסריים רק בהקשר הנעלה יותר של הגנה על העם שלך. כאשר משפחתך נמצאת בסכנה, כולנו נעדיף להרוג על פני להיהרג. מדובר בהגיון פשוט. הפינוי הורס את הבסיס המוסרי הזה. פעילות הצבא נגד העם מנכרת אותו מיתר החברה, ומכשירה את הקרקע להפיכה צבאית, או לפחות להתנהגות בלתי מוסרית כלפי אויביו. אם מותר, ואף חובה והשליך יהודים מבתיהם, אז על אחת כמה וכמה שמותר לנהוג בערבים באכזריות. מצד שני, מתנחלים קיצונים נוטים להיות אדיבים יהודים וערבים כאחד, כדוגמת ברוך גולדשטיין אשר סיכן את חייב על מנת לפנות מחבלים פלסטינים פצועים משדה הקרב.

המאבק אינו באמת על סרבנות. סרבנות היא תופעה שקיימת מזה שנים ארוכות, ותמיד נפתרה בין החיילים למפקדיהם. בזמן שהשמאלנים משתמטים בהמוניהם או מתגייסים לשירות בעורף, יחידות לוחמות מורכבות במרביתן ממתנחלים. ברור שאלה לא יפנו את בני משפחתם. הצבא מבין זאת היטב, ועל כן פוטר חיילים אלה ממטלת הפינוי. הבעיה עולה כאשר הם מסרבים לפעול לעיני המצלמות, מונעים מסיבות פוליטיות ולא אישיות. שמאלנים המשתמטים מגיוס זוכים לאות קלון קל במיוחד.
אם צה”ל יהפוך לצבא מקצועי, צבא של אנשים בוגרים ולא ילדים בני 18, הסרבנות רק תגדל. בכל צבא מודרני, אופי חזק הוא חשוב בהרבה מכוח פיזי. שליחת ילדים ללחום לפני ששולחים את הוריהם הינו מעשה בלתי מוסרי, בעיקר מכיוון שלילדים עדיין לא הייתה ההזדמנות להצביע למען שינוי המשטר שהם נדרשים למות למענו. בצבא מבוגרים, אנשים יעמדו על דעתם, וזו בדיוק הסיבה שכל מדינות העולם מגייסות צעירים תמימים.

צייתנות אינה תמיד דבר טוב. לפעמים היא מהווה הסכמה מסוכנת. כאשר הממשלה ומפקדיה פועלים נגד העם והמדינה, מחובתו של חייל לעמוד על ערכיו. דיון זה התנהל בשקט בגרמניה בין 1933 ל-1938. דרג המפקדים, שלרוב נוטה להיות אריסטוקראטי ומנותק, תהה האם נאמנותם הינה קודם כל למדינה, או לפיהרר. הספקות נעלמו עד מהרה ברגע שהתחילו הטיהורים בשורות הצבא. צייתנות מהווה סכנה גדולה במדינות מיליטריסטיות, כדוגמת ישראל. הנאצים היו צריכים להחליף רק מספר עשרות מפקדים בכירים וכמה מאות שוטרים על מנת להשיג שליטה מוחלטת בכוחות הביטחון. ב1938, הצבא הפך את פניו תוך מספר ימים, בדיוק כפי שעשתה המשטרה ב32′. מי ששימשו עמודי התווך של החברה, ושהיו סקפטיים ביותר בנוגע לנאצים, הפכו ליד המבצעת שלהם. תהליך דומה התרחש באוסטריה: חודשים לפני הסיפוח, מינה שר הפנים האוסטרי הפרו נאצי מספר עשרות בכירים במשטרה, שהבטיחו את הצלחת הסיפוח בבוא הרגע. המשטרה, שבעבר פיזרה הפגנות נאציות, עתה עמדה והביטה מהצד. אנו צריכים לראות בסרבנות הישראלית ברכה. זה מעולה שחיילינו אינם רובוטים חסרי רגשות בידי מפקדיהם- אלא יהודים אחראיים וחושבים.

הסרבנות אינה באמת סוגיה של משמעת צבאית. זהו מגוחך לטעון כי חיילים שמסרבים לפנות יהודים גם יסרבו ללחום בשדה הקרב. חיילים שבאים מקרב המתנחלים, אלה שבדרך כלל מנסים להימנע מפינויים, הינם גם החיילים הקרביים המסורים ביותר. אם כבר, סירובים לפנות יהודים מצביע על נאמנות מוחלטת לאג’נדה הציונית. חיילים הסוגים מאסר והשפלה בשל אחיהם היהודים בוודאי שיסבלו בעבורם גם בשדה הקרב.

יוטב לצבא אם חיילים יחשבו על הפקודות שניתנות להם במקום לציית להן בעיוורון. הדבר נכון בעיקר בשדה הקרב האלקטרוני של היום, בה החייל הפשוט רואה בדיוק את אותה התמונה שרואה הגנרל. ההיסטוריה הישראלית מכירה מקרים רבים בם מפקדים פשוט רצחו במעשיהם את חייליהם הצייתנים: מערכתו של רבין בירושלים, מערכתו של שרון במיטלה, ומערכתו של אולמרט בלבנון הן רק חלק מהדוגמאות. העובדה שאף אחד מהגנרלים הישראלים אינו ניחן בהכשרה צבאית מסודרת, ושחלק מהם ממש בלתי מקצועיים בלשון המעטה, בהחלט נותנת לחיילים את הרשות לסרב לפקודה איוולת שתוביל למותם. אין כל סיבה לחשוב שחיילים יהודים אמיצים ומלאי מוטיבציה ינצלו את כוח הווטו לרעה. במדינה דמוקרטית באמת, חיילים יוכלו לבחור את מפקדיהם ולשלוט בהם. אם המטכ”ל מאמין שהגנרלים הממונים הינם באמת מקצועיים, לא אמורה להיות לאלה בעיה לזכות גם באמון החיילים- ובאמת מפקדי צה”ל עד דרגי הביניים נוטים להיות מאוד פופולאריים בראי חייליהם.

משפטנים צבאיים, כולל בית המשפט העליון, כבר חוקקו בעבר את הזכות לסרב לפקודה בלתי חוקית. בעיקר לאחר הטבח בכפר קאסם, אז פסק בית המשפט שלחיילים יש חובה לסרב לפקודות המנוגדות למצפון. אם הגענו למצב בו ישנם חיילים שלא רואים בפינוי יהודים מביתם דגל מוסרי אדום, אז הדבר בהחלט מעיד על כישלונה של הציונות. צבא שמטרתו המוצהרת הינה להגן על יהודים, אינו יכול לדכא אותם. משמעות הציונות הינה יישוב ציון, ולא עקירת ישובים מתוכה. מלבד הסיבות הלאומיות, ישנו איסור דתי חריף נגד פינוי יהודים, הרס יישובים ונטישת הארץ לאויבים. חברה המצפה שמחייליה שימרדו נגד המוסר לא צריכה להתפלא כאשר הם מסרבים למרוד נגד מקור המוסר- אלוהים.