השלום הפך לרעיון העל של מדינת ישראל. ברם, אם אנו חפצים בסתם שלום –ניו-יורק עדיפה לנו. אם אנחנו צריכים סתם מדינה לאומית – אפשר להקים אותה גם באוגנדה. הסיבה היחידה לקיומה של מדינת ישראל בארץ-ישראל היא סיבה דתית-אמונית.
נכון – מידת האמונה והדתיות שונה אצל כל אחד. לפעמים היא לא יותר מהכרה סתמית בעובדת יהדותו של הפרט. לא נורא. העיקר הוא שאין לנו צורך בשלום, יש לנו צורך להשלים את הקמת מדינה. רצוי – עם חזון לשלום אבל זה רק שלום שיהיה יציב לאורך זמן. זהו המכנה המשותף לכל הדעות הפוליטיות ודתיות. לא הייתה ולא יכולה להיות מדינה יהודית ללא יהודה, כפי שלא יכולה להתקיים מדינה ללא עומק אסטרטגי המעניקה, בעצם, את האפשרות להגן עליה. תורת ישראל מצווה עלינו לכבוש את כל השטחים האלה, אך הם נחוצים לכולנו גם מטעמי הביטחון.
השאיפה לשלום הגוברת על הרצון לבנות מדינה יהודית שלמה מייצגת מנטאליות גלותית ושמאלנית אופיינית. היהודים התרגלו להיות מופתעים אם מישהו לא רודף אותם ממש על- מנת להרוג. ה”ממש” הזה הפך למילת-מפתח. כך גם הפלסטינים לעיתים נתפשים כשכנים נסבלים. אך הפחד של הישראלים לנסוע באוטובוסים מחשש לפצצות – זו ממש רדיפה מתמדת! התעוררו, יהודים, למדו לעמוד על זכויותיכם, למדו לשנוא את האויב ולאיים עליו!
כל האומות בדרך כלל השמידו את המקומיים שאיימו עליהם. ואף מדינה לא החזירה מרצונה את השטח שכבשה במלחמת ניצחון. וודאי שאף מדינה לא הציעה לאויב את השטחים המקוריים שלה, והיהודים – מקורם ביהודה, ללא ספק. ולא נודעה מדינה שנכנעת לאויב חלש ממנה, ולעם שאינו אומה – לפני ארבעים שנה “העם הפלסטיני” לא היה קיים.
מצטטים את בן-גוריון באומרו שאנחנו נהיה עם נורמלי כאשר יהיו לנו זונות וגנבים משלנו. אנחנו סירבנו להיות “עם לבדד…” – יש לנו היום הרבה זונות וגנבים בשפע, אך זה לא גרם לנו להפוך לנורמאליים.