הפלסטינים

אנשים צריכים להתרגל לשלטון חוק. זה דבר אחד להכנע לאיומיו האלימים של כובש או מצביא, ודבר אחר לחלוטין לקבל בהסכמה את מרות המדינה. שבטים נכנעו למתיישבים, אך שבטים אינם מסוגלים לארגן עצמם לכדי המערכת המורכבת המהווה מדינה. דמוקרטיה, ליברליזם, כלכלת שוק חופשי, ומדינה- אינם ערכים שניתן לכפות על מישהו. אלה הם ערכים שעובדים רק כאשר הם צומחים מעצמם בתוך החברה- מנגנון למידה עצמי שלוקח זמן והסכמה הדרגתית של העם. הדוגמה הקומוניסטית לימדה את העולם שלא ניתן לתכנן כלכלה- ובטח שלא ניתן לתכנן חברה. לערבים הפלסטינים אין כל ניסיון על ממשל עצמי- הם מכירים רק מערכת שבטית. המדינה היא בראש ובראשונה מושג טריטוריאלי, ושבטים אינם קשורים בטריטוריה. מדינה אינה יכולה לקפוץ ולעבור לארץ אחרת- בניגוד לשבט. ההזדהות הלאומית בקרב הערבים הפלסטינאים הינה משנית- לאחר הזדהות שבטית וכפרית. נדיר לשמוע ערבי אומר “אני מאזור ירושלים”. זה תמיד יזדהה בתור תושב אבו –גוש, מחמולה מסויימת. זאת בניגוד ליהודי, שתמיד יזדהה בתור מי שמתגורר בקרבת ירושלים.

הפלסטינים

חברות פטריארכליות הן חד גוניות, בזמן שחברות מפותחות הן קוסמופוליטיות. המדינה מצריכה מידה מסויימת של פיתוח וקוסמופוליטיות. אם מתפתחים מעבר לכך, הקוסמופוליטיות שוברת מדינות ומעצבת זהות טרנס-לאומית. היהודים שוגים כאשר הם מתלוננים על אי נכונותם של הפלסטינים לקחת אחריות, להשתלט על ארגוני הטרור, ולהקים מדינה שוחרת שלום לצד ישראל. הפלסטינים פשוט אינם מסוגלים לעשות זאת. הם אינם מותאמים לחיים המודרניים יותר משבטים באפריקה. אף אחד לא היה מעז להטיף מוסר למנתח, אבל משום מה ישנה אמונה רווחת שבני האדם באשר הם מסוגלים לנתח אורגניזם לא פחות מורכב מהאדם עצמו- החברה. אנשים שרק לפני מספר דורות ירדו מהגבעות לא מסוגלים באמת להתיישר עם העולם המודרני. הם אינם מסוגלים לפתח מאזן תשלומים, תקשורת חופשית, בחירות שקופות, ופוליטיקאים הגונים. ישנם דברים שהם פשוט מתקדמים מדי בעבור חברות מתפתחות- כמו הקו הדק שבין משטרה חזקה לבין ניצול לרעה של כוח שלטוני. הפלסטינאים יודעים להכנע רק למרותו של מצביא (אפילו לליצן מרושע כמו ערפאת) או כובש- אך אינם מסוגלים למשול בעצמם. ישראל לעולם לא תוכל לגדר עצמה ולשכוח מהפלסטינים: הגדה תמשיך להיות מקום פורע חוק, וקן מחבלים.

בדומה לאי יכולתם של הפלסטינים להקים מדינה מתפקדת- כך גם ערביי ישראל אינם מסוגלים לארגן מחאה חברתית רחבת היקף. עברו מספר עשורים בלבד מאז עברם כחברה כפרית מפוזרת, ואין להם כל יכולת ארגונית חברתית. הערבים הפלסטינים נכשלו בהקמת איגודי עובדים, דבר שהיה חשוב להם לאין שיעור מאז שונת ה-20′, בעיקר לאור הצלחתם של איגודים יהודיים בסחיטת ויתורים מיזמים. הערבים אף מסוגלים פחות להתארגן בסוגיות חסרות חשיבות, כגון לאומיות, מדינה או מלחמה.