שלום

סיום הטרור מעזה אינו בעיה אמיתית. על כל טיל המשוגר מהרצועה לישראל, עליה לשגר אחד חזרה על מרכזי אוכלוסיה עזתיים. אפקט הסיבה ותוצאה יהיה ברור, וכל שיגור קסאם יוביל לעשרות מתים בעזה. מכת הנגד המיידית ללא ספק תרתיע מחבלים רבים.
עם השבת כושר ההרתעה, ישראל תוכל לפתוח את המעברים בשנית, ולהעלים עין לצבירת השנק בחמאס. היהודים יודעים שאין בכוונתה של ישראל לכבוש בשנית את הרצועה, אך החמאס תמיד חשדני בנוגע למטרותינו וימשיך לאגור נשק. כל עוד המחבלים אינם יורים עלינו, מה אכפת לנו כמה נשק הם אוגרים?

נקודה נוספת בנושא ה-שלום הינה המעבר בין הגדה לרצועה. יש להבין כי תושבי הגדה עצמם אינם רוצים בחיבור עם הרצועה. הגירה המונית מהרצועה לגדה אינה משנה לנו כלל, אך הינה הרת גורל לתושבי הגדה- אשר חרדים משטף הפליטים. אין כל מניעה נגד סלילת כביש בין הגדה לרצועה- שיהיה גשר או מנהרה.

השגת שלום בגדה הינו דבר קשה יותר. שם, על ישרא לסיים את גדר ההפרדה על מנת לעצור מסתננים ושוהים בלתי חוקיים. גדר שכזו, בקרבת ריכוזי אוכלוסין ערביים, שתמש להם עלבון תמידי- תזכיר לכיבוש היהודי. הגבול בגוש עציון, שנראה כאילו סורטט בידי אדם שיכור- יהווה מקום עימותים תמידי. דו קיום ללא גבולות אינו אפשרי מסיבות כלכליות ובטחוניות, בעוד שדו קיום עם גבולות אינו אפשרי.
המתחים יהיו אף גבוהים יותר בירושלים. כפי שחומת ברלין הפכה לסמל, כך יהפוך גם הכותל. כיבוש ערבי בהר הבית בצמוד לרובע היהודי יוביל לעימותים דתיים.

שלום

שכנים טובים מסוגלים לפתור סוגיות שכאלה, אך כאן אין שום רצון טוב. היהודים הביסו את הערבים בשדה הפתוחף והערבים הביסו את היהודים בטרור. שני הצדדים נכנעו בכעס.
אף אחד מהצדדים אינ מעוניין בחיסול האחר. רבים טועים בהשוואת החמאס לנאצים: היהודים לא דרשו כל חזקה על גרמניה, אלא לקחו את האדמה של הפלסטינים.

במקרה הטוב, היהודים ימשיכו לספק מענה נקודתי להתפרצויות הפלסטינים. ישראל הכריזה כי היא מוכנה לאכוף את ה-שלום ברגע שיושג הסדר. אך אם אנו מסורים להשקטת הטרור, למה אנו זקוקים ל-שלום? ישראל יכולה לשמור על השקט באותה המידה באמצעות תגובה מיידית- וגם לשמור את כל האדמה לעצמה.