קוראים רבים קובלים עלי שאני דן בכל מיני צדדים בנושא הקמתה של מדינת פלסטין הערבית. הטענה העיקרית של מבקרי גורסת שלפני 40 שנה לא היה זכר לעם פלסטיני-ערבי ולכן גם היום אין לו זכות קיום. ברם הטענה הזאת היא חסרת רגלים.
רוב העמים הערבים הם צעירים. לפני מאה שנים בלבד לא היו קיימות מדינות כמו ירדן, סוריה, לבנון, עיראק וסעודיה. אך כל זאת לא ממעיט בכוחם הפוליטי של המדינות האלה וצבאותיהם לא פחות מסוכנות עכשיו. עמים קמים לעיתים משום מקום. הדוגמה הכי טובה – אמריקנים.
אין לזכויות היסטוריות תפקיד מכריע. יהודים, נוצרים ומוסלמים תובעים את זכויותיהם על ירושלים הקדושה באופן שווה למרות שאף אחד מהם לא ייסד את העיר. המוסלמים גרו בעיר הזאת יותר זמן מיהודים. הנוצרים, בהסתמך על כתבי הקודש דורשים את עיר הקודש לעצמם. אמנם רק ליהודים הייתה כאן מדינה עצמאית – כל השאר היו כובשיה או החזיקו במקומות בודדים בה.
מאמיני כל הדתות חושבים את הארץ לשלהם בזכות. ברם בפוליטיקה אין חשיבות לרחשי ליבם של אף אחד. הדבר המכריע הוא היכולת של צד כלשהו לגרום לאחר לוותר! הספרדים, האנגלו-סאקסים והיהודים אפילו לא ניסו לשכנע את האינדיאנים באמריקה להכיר בזכויות ההיסטוריות או הדתיות של המהגרים על הארץ שנכבשה על ידם.
המאבק בין היהודים לערבים על ארץ-ישראל הראה שכל צד מפרש את הזכויות של השני עליה באופן שונה. יהודים דתיים או כאלה המאמינים באידיאולוגיה הציונית משוכנעים בזכותם הבלעדי על הארץ ושוללים את קיומו של העם הפלסטיני. ברם ללא קשר לשלילה או הכרה שלהם, הערבים הפלסטינים כבר התייצבו כאומה ומקימים את מדינתם.
היהודים יכולים לנשל אותם מאדמתם ולגרש אותם לירדן אך לא יכולים להשלות את עצמם: העם הפלסטיני כבר קיים.