חיילי האוגדה 101 המוטסת של צבא ארה”ב נאשמים ברציחתם של שלשה אזרחים עיראקים. לא נשים או סתם אזרחים אלא עיראקים שהשתתפו במחנות האימונים הידועים לשמצה של אל-קעידה. אז מה לא נכון בזה? ידי הטובים היו כבולות באזיקים: היה צריך לנהוג בהם כבשבויי מלחמה.
המונח “שבוי מלחמה” – מקורו באי-הבנה. בכל היסטורית המלחמות, צבאות לקחו שבויים לא על מנת לכלאו אותם עד לסיום המלחמה אלא בכדי להפיק מהם תועלת: למכור אותם לעבדות, לשלוח אותם לעבודות פרך או לקבל בעבורם כופר. המושג העכשווי של “שבוי מלחמה” אינו בר קיימא.
הרוסים, האמריקנים והאוסטרלים הרגו לעיתים תכופות את השבויים היפנים או הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה. לא הייתה להם ברירה: השמירה עליהם, מסירתם או העברתם היו בלתי אפשריות תוך כדי הלחימה. זו גם הייתה הנקמה האנושית הטבעית: הרי האויבים יורים על מנת להרוג, וזה ירה והרג לפני זמן קצר. מצפונו של חייל לא גמיש באותה מידה כמו מדיניות או מדינאים. חיילים אינם רובוטים המסוגלים לעצור או להפוך את רגשותיהם בפקודה. כדי להרוג הם צריכים לשנוא. המדינאים שוטפים את מוחם וזורעים בהם שנאה כלפי האויב. הם לא מסוגלים לעצור את זה בין רגע. האויב, אף אם הוא כבול באזיקים, נשאר האויב.
לישראלים הייתה בעיה עם השבויים ב-1973 כאשר המצרים נכנעו בהמוניהם. בימים האחרונים של המלחמה הישראלים נהגו לשחרר מיד את החיילים המצרים והחזיקו רק את הקצינים. לא ניתן היה לשמור על כל הצבא המצרי ולהאכיל אותו.
התנהגות רכה כלפי שבויי מלחמה מעודדת את הנוער במדינת האויב להתגייס לצבא. התקלות ביחס אכזרי או מוות בתוך השבי היו מעוררים התנגדות לגיוס חובה. מדינות רבות קיבלו עליהן את היחס הטוב לשבויים כדי להקל על גיוס החובה במדינתם, אחרת הוא היה הופך לבלתי פופולארי. לבריה”מ לא הייתה בעיה עם גיוס החובה והיא לא חתמה על אמנת ז’נבה לשבויי מלחמה. היחס הטוב לשבויי מלחמה הוא חד-צדדי. הרי חייל אמריקני או ישראלי בשבי מוסלמי לא יכול לצפות ליחס הוגן ואף לא להשארתו בחיים.
חיילים אינם שוטרים או שופטים. הם לא מבדילים בין סוגי האויב תוך כדי הלחימה ואף לא מספר שעות לאחר מכן. חיילים טובים הורגים טוב. על ידי משפטי ראווה כאלה ארה”ב הורסת את מורל החיילים שלה. נוצרים קוים אדומים שמתרחבים וסוטים שמאלה.
איסור העינויים של אזרחים מוצדק אך המשפטנים של המטכ”ל ושוחרי זכויות האדם מנחילים באופן סכולאסטי את אותם הגדרים על הלוחמים. לא רחוק היום בו נהיה עדים לגזרי דין נגד הריגה תוך כדי הקרב. מדוע רצחת את נהג הטנק הזה – הרי הוא אפילו לא חמוש, ולא סיכן אותך ישירות? היית צריך לפגוע רק בצוות המפעיל את התותח והמקלע! זה גם היה מונע את הרס הטנק יקר-הערך.
משפטים נגד חיילים מעודדים את האויב המוסלמי. ואם הוא לא אויב – הפסיקו להלחם נגדו וצאו ממדינתו.
לפי התודעה המוסלמית, לצבא מותר לגרום כל נזק לאויב. אם הצבא מחליט לשפוט את חייליו העבירה צריכה להיות כל כך מחרידה שאפילו “השטן הגדול” לא יכול להתעלם ממנה. בינתיים המוסלמים משתמשים בנושא העינויים ככלי ניגוח נגד ה”פושעים” האמריקנים בעולם.
ממצא לא טוב לדמוקרטיזטור העולמי.