איראן

בעשורים האחרונים, ההיסטוריה נהגה ביהודים באותו האופן פעם אחר פעם, כאילו על מנת ללמד אותנו לקח.

ראשית היה לנו העתק של יציאת מצריים: ארץ הקודש עמדה ריקה ויהדות אירופה סירבה ליישב אותה- בדיוק כמו 4/5 מיהודי מצריים שסירבו לעזוב את סיר הבשר ושילמו על כך בחייהם בשני המקרים. רק היהודים שאופיים נעשה קשוח לאחר נדידה בת עשרות שנים במדבר זכו להיכנס לארץ הקודש- החלוצים היהודים היו בהתאם שונים וקשוחים מאחיהם באירופה. בדומה למצריים- גם כאן רוצחינו ומדכאינו הוכו קשות לבסוף. בשני המקרים עמדו במרחק נגיעה מהשמדה מוחלטת: פעם ראשונה לאחר הוראתו של פרעה להרוג את כל התינוקות, פעם שנייה כאשר החלו כוחות המצרים לכתר את בני ישראל על גדת ים סוף, ופעם שלישית בשואה.

איראן

שנתיים לאחר הטבח, היהודים עדיין סרבו להקים מדינה- והתעקשו להמשיך ולהסתמך על עבודת האלילים הסוציאליסטית- ונענשו מלחמת קיום בשנת 48′. ב67′, עמדה האומה בשנית מול סכנת הכחדה. אומה שלמה נאספה מכל קצוות תבל רק בכדי שהמצרים והסורים יוכלו להשמיד אותה. בשני המקרים, היהודים ניצחו רק לאחר שאיבדו תקווה בכל חבריהם הארציים. גם ב48′ וגם ב67′ ארה”ב הפנתה לנו עורף.

וכעת מגיע אחמדינג’אד, הדומה להחריד לעמיתו הגרמני: ליצן, מנהיג קריקטוריסטי, כריזמטי, נואם מוכשר, בלתי רציונאלי לחלוטין, המודיע בגאווה על רצונו להשמיד את העם היהודי. העולם מסרב לשמוע, ומתעלם ממילותיו הברורות. איראן שואפת להשיג שליטה אזורית- אם לא עולמית, בעודה מבססת את השפעתה באפריקה, דרום אמריקה, ואף המזרח הרחוק. איראן ממשיכה במקום בו הגרמנים הפסיקו- בניית פצצת אטום. פעם נוספת עומדים היהודים על סף השמדה עם העולם כולו נגדם: אף אחד לא תומך בתקיפה נגד איראן. במערכה הזו ניתן יהיה לנצח רק אם נאבד כל תקווה בחברינו הארציים.