הכמיהה המערבית להסברים רציונאליים מפילה דיפלומטים רבים בעומדם אל מול העולם השלישי. אולם מדובר בהלך רוח שנכשל אף במערב עצמו. כך למשל, הניח קרטר את מלוא כובד משקלו מאחורי הסכם השלום הישראלי מצרי בהסתמך על אמונתו הדתית בלבד. מדיניותו של בוש האב הוכתבה על ידי עמיתיו הסעודים. קלינטון פתח בשיחות השלום בין ישראל לסוריה והפלסטינים על מנת לטשטש את פרשת מוניקה לווינסקי.

הפוליטיקה הופכת אף ליותר אישית במדינות דיקטטוריות, שם מדיניות החוץ מנוהלת על סמך גחמותיו של אדם אחד, ולא על פי פעולות קולקטיביות של משרדי ממשלה וגופים רשמיים. יש שמסבירים כי התקרבותה של מצריים לאחרונה לישראל וארה”ב נובעת אך ורק מפחדיו של מובארק מפני מרד שיעי. בהתחשב במספרם הזעום של השיעים במצריים, לא באמת מדובר במטרד. בדומה, גם האחים המוסלמים נתפסים כאיום במערב- וזוכים לכבוד בתור מפלגת האופוזיציה הגדולה במצריים- אך מזה עשורים שמצריים מצליחה שלמור על התנועה רדומה. היה זה הרבה יותר הגיוני לו מובארק היה זונח את הסיוע האמריקאי, שבא יחד עם דרישה לליבראליות- ובכך היה יכול לטפל במרידות מבית בדרכו שלו. הסיוע האמריקאי למצריים, עם כמה שהוא אדיר, אינו משמעותי לקיומה של המדינה כיום כפי שהיה לפני 30 שנה. סיבתו היחידה של מובארק להתקרב לאמריקאים חרף רצונו של הרחוב הערבי- הינה להבטיח את העברת השלטון לבנו גמאל. הוא זקוק לארה”ב שתתמוך בהמשך הדיקטטורה במצריים. מובארק מפחד שיקרה לו מה שקרה בפקיסטאן ולבנון, שם ארה”ב דחפה לבחירות שקופות והעלתה בכך לשלטון את האסלאם הקיצוני. מהלך דומה במצריים יעלה לשלטון את האחים המוסלמים, דבר אשר לא מקובל על חוסני- בעיקר כאשר מדובר בבנו.

חאפז אלאסד שיחק בדיוק את אותו המשחק מול ארה”ב לפני מותו. הוא החל בשיחות שלום והסכים לתנאים יחסית פשרניים. כלכלתה של סוריה הייתה מפגרת מדי בכדי שאסד האב יתעניין בשילובה עם כלכלות המערב, וגם ארה”ב מצידה לא הייתה מוכנה להתחיל לשלשל מיליארדים בשנה על תחזוק הסכם שלום נוסף של ישראל. רצונו היחיד של אסד היה להשיג הסכמה אמריקאית להעברת מושכות השלטון לבנו. לא בטוח שמדובר בחשיבה רציונאלית לחלוטין, אך למרות ראייתם האנטי-מערבית, דיקטטורים נוטים לראות את העולם כמאקרו-קוסמוס של מדינתם: בדיוק כפי שלמדינתם יש מנהיג, כך בוודאי יש גם לעולם. הם בטוחים שארה”ב שולטת בעולם, ושבדומה לכל שליט אימפריאליסטי אל מול נתיניו- גם מארה”ב חשוב לבקש רשות.

מהלך האירועים הינו דומה ביותר באיראן וצפון קוריאה, על אף שמבחינה טכנית מדובר בגישה הפוכה. במקום להשתחוות בפני ארה”ב, אחמדינג’אד וקים ג’ונג איל מעלים את ההימור. בשונה מאסד ומובארק, הם אינם יכולים לשים עצמם בנעלי הצמית, ועל כן הם חותרים להסכם עם ארה”ב במקום כניעה.

הצפון קוריאנים אינם משוגעים עד למידה שהם באמת מאמינים שמדינתם חסרת הפרוטה מסוגלת לחדש את המלחמה עם דרום קוריאה ויפן. הם רואים שפצצות הגרעין לא זיכו את הודו ופקיסטאן ביותר מדי תשומת לב, ויודעים שגם הם לא יצליחו מעבר לזאת. לא נראה שכסף הינו מה שקוריאה תרה אחריו, מכיוון שהיא לא התעקשה אפילו על 900$ מיליון הדולים שהובטחו לה. קים ג’ונג איל זקוק לפצצות אטום בעודו על ערש דווי בכדי להבטיח שארה”ב לא תתערב בבחירת יורש. כעת שהצמרת הצפון קוריאנית שרויה במאבק ירושה- קים ג’ונג איל זקוק לפצצות אטום על מנת להחליט מי יירש את מקומו.

יורשו של אחמדינג’אד הינו הוא עצמו. למרות חזותו המאיימת אל מול המערב, אין לו שום כוח אמיתי באיראן- מאחר והוא מספר שלוש בהיררכיית השלטון האיראנית לאחר המנהיג העליון וראש הוועדה הדתית. סמכויותיו של אחמדינג’אד אינן גדולות מסמכויותיו של ראש עירייה. הוא אינו קשור כלל לדיונים בנושא מדיניות חוץ, היחס לישראל, או הגרעין. אחמדינג’אד מבין שהוא בר החלפה: האייתולות העסיקו אותו כבובת קרטון למשך תקופת פיתוח הגרעין- וייפתרו ממנו לאחריה. אולם בזכות הרטוריקה הלוחמנית עיצב אחמדינג’אד את עצמו להיות פניה של איראן. אחמדינג’אד גם אינו הפוליטיקאי הבולט ביותר: חתמאי ורפסנג’אני עושים הרבה יותר על מנת להפיץ את השיעה האיראנית. עם זאת, אחמדינג’אד הינו פוליטיקאי מוכר, אשר דחק את האייתולות לפינה תמוהה- הדחתו תיראה ככניעה למערב. מאבק ההישרדות של אחמדינג’אד מגובה על ידי משמרות המהפכה והמיליציות הפונדמנטליסטיות, אשר צמאות ליותר כוח בהיררכיה האיראנית.

המצב החדש אינו מאיר פנים למערב. במצריים, בדיוק כמו בסוריה, המנהיג החדש לא יזדקק לתמיכתה של ארה”ב ויפנה לקו קיצוני יותר. בצפון קוריאה, הקומוניסטים לא מסוגלים לוותר על פצצת האטום. באיראן, משמרות המהפכה זקוקות לפצצת אטום על מנת להשיג קלפי מיקוח אל מול השלטון הריכוזי- וחוץ מהפצצה מוחלטת של שתי מדינות אלה, אין שום פיתרון לבעיה.