בעודי הולך לתומי בעיירה אירופאית, נתקלתי בחבורה של פציפיסטים ליד קתדראלה מקומית שנשאו שלטים עליהם התנוססו הסיסמאות: “מלחמה אינה פותרת דבר” ו- “את הטרור לא ננצח במלחמה”. על אף שניסיונותיי לשכנע אותם אחרת היו חסרי סיכוי, הדיון עצמו היה מעניין. במובן מסוים- הם צודקים: מלחמות מעולם לא מנעו את ביאתן של מלחמות מאוחרות יותר או מעשי טרור. אך כפי שציין קנייס, “בטווח הארוך, כולם מתים”.

מי שמביט כל כך רחוק אל העתיד או העבר אינו יכול להגיע לשום מסקנה, מכיוון שלאורך ציר זמן מספיק ארוך- הכל מאבד משמעות. מלחמה נגד הטאליבן היום לא תשפיע על הטרור בגרמניה עוד מאה שנים. דבר לא ישפיע על כך. בטווח הארוך, אין כל פתרונות: אין דבר כזה שלום “נצחי”, ולא ניתן להשיג שלום שכזה בשום דרך- לא במלחמה, ולא בשלום. צרפת וגרמניה נלחמו זו בזו זמן קצר לאחר חתימה על הסכם שלום, וחתמו בשנית על הסכם שלום לאחר שסיימו את סבב המלחמות האחרון.

בראיה שכזו, המלחמה באמת לא פותרת דבר- אך גם השלום אינו פותר דבר. אך בתוך מסגרות זמן מוגבלות- מלחמות מוכיחות עצמן כמועילות בצורה בלתי רגילה. גרמניה נעצרה בזכות מלחמה, וכמוה גם הערבים במקרים רבים. פעולותיה של ישראל נגד הפלסטינים סיימו שתי אינתיפאדות. השלום, לעומת זאת, אינו עושה דבר מלבד לספק חותמת רשמית לעובדות שנקבעו במלחמה. לאחר שגרמניה הובסה כליל, השתרר שלום ללא קשר להסכם המשורבט על חתיכת נייר. לאחר שישראל הביסה את סוריה, השתרר שקט ושלום גם ללא כל הסכם. מלחמה משנה עובדות, ושלום הוא לא יותר מהשם שניתן לשינוי העובדתי שנגרם.