תהליך השלום

אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ–אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ, אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ–אֶל-הַסָּלַע. תהילים 137

עד כמה סביר שנזכה לחזות בשלום עם הפלסטינים בקרוב? השלום איננו אפשרי. שום ממשלה פלסטינית בעתיד הנראה לעין לא תלחם בטרור מבית, בעיקר עתה שאנו עדים לעלייה מחודשת של ההתקוממות העממית. אפילו החמאס לא מצליח למנוע מיתר הפלגים לשגר רקטות מעזה, ואכיפת חוק בגדה המערבית נראית סבירה אף פחות.

הטרור לא ייפסק מעצמו. אפילו אם החברה הפלסטינית תהפוך פתאום לעשירה, תמיד יישארו מספיק עניים ונחשלים בכדי לתחזק את תעשיית הטרור. בחברות עניות, עושר פתאומי מוביל לפילוג חברתי- והכלכלה הפלסטינית לא תהיה שונה- ואנו כבר יודעים היטב שישראל היא הפורקן הפופולארי ביותר לזעם הרחוב הערבי.

הכיצד זה שמצריים מסוגלת לאכוף את השלום בזמן שפלסטין איננה מסוגלת לכך? מצריים הינה שוחרת שלום רק עד למידה מסוימת: הרחוב המוסלמי המצרי תומך בחמאס ללא סייגים. בדיוק כמו בכל מלחמות העבר- מצריים ממשיכה ללחום בישראלים בין מלחמות רשמיות בעקיפין- דרך הפלאחים הפלסטינים. במובן הזה, הסכם השלום עם מצריים לא שינה דבר. בנוסף לכך, מצריים היא מדינה ממוסדת, שאזרחיה כנועים לשלטון ריכוזי וטוטאלי מזה דורות. בשונה מהם- הפלסטינים אינם ניחנים בתרבות של כניעה למרות ושמירת חוק. במובן הזה, הם דומים יותר לאפגנים פורעי החוק.

על כן, הבה נשאל שוב את השאלה: עד כמה סביר שנזכה לראות הסכם שלום עם ה-פלסטינים בקרוב? הסכם שכזה תלוי קודם כל בהסכם עם סוריה. ללא שלום עם סוריה, אסד ימשיך לסייע לארגוני הטרור ולחזקם בנשק וממון- ובכך לעולם לא ירגיע את האזור. אך אסד, בחוכמתו, מתעקש על פתרון הבעיה הפלסטינית קודם כל. אסד אינו יכול לחתום על הסכם שלום עם ישראל בזמן שהרחוב הסורי רותח בסוגיה הפלסטינית. כמו כן, סוריה מלאה בפליטים פלסטינים שהיא רק מחכה להפטר מהם. אם סוריה תחתום על הסכם שלום עם ישראל לפני פתרון הבעיה הפלסטינית- הפליטים ה-פלסטינים בסוריה עלולים למרוד. חתימת שני הסכמים בו- זמנית עם סוריה וה-פלסטינים, אינו דבר שישראל תוכל לחיות עימו: אפילו השמאל יתקשה לעכל את אובדן הגולן, ירושלים והגדה בו זמנית.

ישנה יוזמת השלום הסעודית, שלפחות בתיאוריה הופכת את הויתורים הישראלים לכדאיים. אך שלום עם הערבים הינו חסר משמעות ללא איראן- ולא נראה שהאייתולות רוצים לשתף פעולה. אם ישראל תפציץ את הכור האיראני, איראן תדחה את השלום. אם ישראל תאפשר לאיראן לפתח פצצת אטום- לאייתולות לא תהיה כל סיבה לחתום על הסכם עם ישראל.

תהליך השלום

האמת היא שישראל גם ככה נמצאת על סף כניעה. כל הסכמי השלום כבר מנוסחים וניתן להעביר אותם בכנסת תוך חודשים ספורים. ממשלת נתניהו מסבכת את העניינים אף יותר: לא בכדי בוצעו הנסיגות מסיני, חברון ועזה בידי ממשלות ימין. השמאל אינו מסוגל להשיג רוב למעשים שכאלה, מכיוון שהדתיים והימין מתנגדים אליו ללא קשר לדבריו. אך בדיוק כפי שהאמריקאים לחצו על נתניהו לסגת מחברון, כך הם יכולים ללחוץ עליו כיום. כמו שהיה בחברון, לא יהיה זה מפתיע אם השמאל יביים פיגועים בידי סוכני שב”כ הלבושים כמו מתנחלים או חיילי צה”ל- מה שיכריח את נתניהו לבצע נסיגות על מנת לטהר את שמה של ישראל בפני העולם האנטישמי.

אך לשמחתנו, דווקא הלך הרוחות בישראל לא נראה מוכן לויתורים. בזמנו היה צורך עז לחתום על שלום עם מצריים: ה-מלחמות גבו מחיר גבוה מהמוראל הישראלי, בנוסף למחיר הגבוה בחיים ומשאבים. כאשר בגין דיווח על התקדמות המשא ומתן, הוא היה מאושר מהמחשבה שלא יהיו עוד מלחמות. זה אומנם לא הצדיק את מסירתם של שטחי ארץ הקודש, אך זו הייתה סיבה מרכזית. הנסיגות מלבנון ועזה, מוטעות ככל שהיו, פתרו את הבעיה הדחופה של הפיכתם של חיילי צה”ל לברווזים במטווח. אך בעיה דחופה שכזו לא קיימת בגבעות יהודה ושומרון.

עם חלוף הזמן, אחיזתם של הערבים בגליל והנגב מתעצמת, ומנהיגי ה-פלסטינים לא יראו עוד באדמות אלה כחלק מישראל- אלא מפלסטין. ב 2008, עבאס סרב להצעתו של אולמרט, אשר כללה אף את הר הבית. ויתור על סנטימטר של אדמה, נתפס כבגידה במטרה הפלסטינית. נכונותה של ישראל לעשות ויתורים אדירים רק מחריפה את הסוגיה: ה-פלסטינים מעלים את הרף, ובאים בדרישות נוספות. בקרוב הם אף לא יסכימו לנוכחות יהודית בתל אביב.

נראה כי הישראלים נדחקו לפינה: הפלסטינים והסורים הפליגו בדרישותיהם. מלבד קומץ פעילי שמאל- בישראל קיים קונצנזוס לאומי על הישארות בגולן, בים כנרת, בירושלים ובהר הבית. הישראלים כועסים- והם אינם מסתירים את כעסם- תוצאה מובנת של ויתורים בלתי הוגנים לאויב החלש ממך. במלחמה בעזה ראינו חיילים ישראלים לוחמים בזעם אמיתי, תחת יד חופשית מהפיקוד הצה”לי. החמאס צודק בהרבה מדבריו, אך בראי הישראלים- ויתורים כואבים לא הביאו לקץ הטרור. כמו כן, גם המשבר הכלכלי מוציא מאנשים את זעמם.

תהליך השלום נמתח כבר זמן רב מדי, וניתן יהיה לחסל אותו סופית בקלות. הפלסטינים והסורים כבר ניפחו את דרישותיהם עד כדי כך שהם לא יסכימו לדבר פחות מהר הבית וים כנרת. גם היהודים, בדומה, לא צריכים להתנגד לכל חתירה לקראת השלום. אין כל צורך להתווכח עם השמאל והמיינסטרים על שאלת הנסיגה מהשטחים. רק דמיינו את הרגע שנסכים לאסון מסוג זה. מספיק יהיה למקד את ההסברה שלנו על ים כנרת וירושלים. הרוב המוחלט של הישראלים מסכימים על כך. אם רק נצליח לעורר שיח ציבורי סביב ההתנגדות לשתי הנקודות האלה- נסכל כל הסכם שלום.

עדיף היה לו הפלסטינים היו מתמרדים ב-אלימות ברחבי ישראל, ובכך היו נותנים לנו סיבה מוצדקת לגרש אותם.