בין עשרת הדיברות, שתיים בולטות יותר מאחרות- האיסור על רצח ושוד. כל שאר הדיברות מתייחסות רק ליהודים, או רֵעים. לא תחמוד את אשת רעך, אותו תעיד נגד רעך עדות שקר. האומנם?
ישנם רבנים הטוענים כי לא מדובר למעשה בגניבה, אלא בחטיפה. ההגיון לכך, על אף שאינו בהכרח נכון, הינו משכנע: הפרה של כל אחת מעשרת הדיברות הינה עבירה שחייבת במוות- על כן, המצווה חייבת להתייחס לסוג מסוים של גניבה- חטיפה. אפשר עוד לטעון, שבשונה מגניבה, שוד מסכן חיי אדם, של הנשדד והשודד כאחד. שודד החודר לביתו של אדם מציב עצמו בסכנת מוות בידי הבעלים. בין אם מדובר בשוד או חטיפה- המצווה מתייחסת ליהודים בלבד: במפורשות במקרה הראשון, ובמרומז בשני. באמת רק שכנים ניתן לשדוד- ולא אומות רחוקות- והתורה מתארת חברה בה רק יהודים נמצאים בקרבת מקום. שדידת שכנים רחוקים הינה אפשרית רק כחלק ממלחמה (מלחמת רשות, לא הכרח). במקרה זה, לא רק שהתורה מתירה את הגזל- היא אף דורשת אותו.

במקרה של רצח, התורה בחרה במילה בקפידה על מנת להבדיל בין רצח להרג. רק הרצח נאסר, לא הרג באשר הוא. לא בכדי ישנו דמיון בין המילים “רצח” ו- “רצה”. רצח נובע מרצון וכמיהה, עוד שהרג הינו הכרח של עשיית צדק. אנו מורשים להרוג חיות לצורך בשר, אך לא למטרות שעשוע. מותר להרוג אויבים ופושעים. בדומה ליתר המצוות, גם זו תקפה ליהודים בלבד, מכיוון שתאוות קיימות רק ברובד הבין אישי- הן תופעה פנים קבוצתית. כיום אנו לא באמת שונאים את הגרמנים. בשום מקום בתורה לא מתואר הרצח כפעולה שמתייחסת לגויים- אלא רק כלפי יהודים אחרים.

התורה אינה מגבילה את יחסינו כלפי הגויים. רחמים נדרשים במקרה אחד בלבד: אישה שנתפסה ממדינת האויב זכאית לחודש אבל על משפחתה לפני שעליה להכנע לרצונו של הגבר שכבש אותה. המקרה מלמד אותנו רבות: היא זכאית לרחמים מכיוון שהיא הולכת להינשא ליהודי ולהפוך ליהודיה. אינני אומר אם טוב או רע להרוג אזרחי אויב: הנקודה היא שתורה לא אומרת על כך דבר. התורה באמת לא באה לחוקק כל התנהגות אנושית באשר היא: צחצוח שיניים הוא דבר טוב, אך אין אזכור לו בתורה. אנו מצפים למצוא רק את הדברות המוסריות ביותר בתורה. כמו כן, התורה מצווה על היהודים במפורשות להרוג את כל הגברים מבין אוכלוסיית האויב. אין זה נעשה בהנחה שכל הגברים אכן לחמו בנו: נשים רבות גם כן עוזרות למאמץ המלחמתי, אך הן נחסכות- בזמן שגברים רבים שלא לחמו נהרגים. זאת מכיוון שהקריטריון היחיד הינו האם ניתן להטמיע את השורדים באומה היהודית.

כאן, כמו תמיד- התורה צודקת. האיסור המודרני על הרג אזרחים אינו ריאלי, ובאמת לעולם אינו מקוים. יהיה קל להצביע להשמדת העיר דרזדן, שם צדק ונקמה נגבו באותה העת- למרות שלדעתי לא מספיק. חשבו על דוגמה קשה יותר: ישראלים הורגים נשים וילדים ערביים, כפי שכבר עשינו פעמים רבות. לא כנזק משני אלא כמטרה עיקרית שלא רוצים לקרוא עליה בעיתון. הכי מעניין הוא, שהיהודים שעשו זאת- המשיכו לחיות חיים נורמליים לחלוטין. בדומה, אני מאמין שאנטישמים אירופאים שחזרו זה עתה מפוגרומים נגד היהודים, ניהלו חיי משפחה למופת. אך כאשר מביטים ברוצחים ופושעים בתוך החברה- תמיד מדובר בטיפוסים מעוותים.

זה בדיוק מה שהתורה אומרת לנו: לבני האדם יש מנגנון פנימי האוסר עליהם לרצוח את שכיניהם. האיסור אולי לא תמיד עובד, אך הוא קיים. זוהי תכונה אבולוציונית: שום חברה לא מסוגלת לסבול רוצחים בקרבה. לא כך עם הרג זרים: אין כל סיבה אבולוציונית להמנע מכך. במימד התחרות הבין קבוצתית- הרג פריטים מהקבוצה היריבה הינו דווקא דבר מועיל. הקלות הבלתי נסבלת בה אנשים משילים מעליהם את המוסר המזויף וששים להרוג זרים בהוראת הממשלה- מעידה על כך שמדובר בתכונה מלאכותית. חזרתם לנורמאליות ימים ספורים לאחר המעשה- אם לא שעות- מעידה על כך שאין כל רתיעה אנושית מהרג באשר הוא. משה- לא אלוהים- ציווה על היהודים להרוג את קרוביהם לאחר פולחן עגל הזהב. כביכול, אי אפשר לרדת נמוך יותר מהרג קרובים. אולם משה אמר לעמו שהם מבורכים. הרג בשם מטרה טובה אינו רק חסין מפני גינוי, הוא נחשב בתורה למעשה מוסרי לכל דבר.

לא ניתן באמת להחליף את התורה באמנת ג’נבה.