דו”ח גולדסטון

דו”ח גולדסטון חשף את האיום שמהווים ליברלים לממשלות לוחמות. בשיוך חוקים מעיתות השלום לזמן מלחמה- ניתן להעמיד כל צבא למשפט. מאחר ולפשעים נגד האנושות אין חוק התיישנות, גם את בעלות הברית ניתן כיום לתבוע בגין הפצצת הכפרים הגרמנים ב-מלחמת העולם השנייה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, חבר המושבעים הבינלאומי עדיין השתמש בהגיון. משפטי נירנברג שפטו רק את מי שהיה אחראי לתמונה הגדולה, והותירו לבתי הדין הגרמניים לטפל בפושעים בודדים. המשפט היה הגיוני בדיוק מכיוון שהוא לא התמקד בפשע בודד כזה או אחר- אלא בעצם הפליליות שבמערכה כולה. היה דרוש הרבה בכדי להפליל ממשלה שלמה בפשיעה- רק מעשי זוועה מחרידים במיוחד זכו לאזכור. סוגיות כמו מגנים אנושיים, מגבלות על ארגוני סיוע, מגבלות זמניות על זכויות אדם ושאר ענישה קולקטיבית לא קטלנית זכו להתעלמות. כאשר המלחמה היא לשם רצח עם, סוגיות אלה באמת הופכות פעוטות, ואם המלחמה מוצקדת, אז לא ניתן להימנע ממעשים אלה. בשני המקרים, לא ניתן לנהל חקירה בינלאומית אמיתית.

לאחר שבית הדין הבין לאומי ביסס כי גרמניה הייתה אשמה בעצם יציאתה למלחמה יזומה, החלו בתי דין מקומיים לשפוט פשעים בודדים לאט וביסודיות. מלבד במספר מקרים בודדים, בעלות הברית לא שפטו את עצמם על פשעי מלחמה- גם בשל היותם המנצחים- אך בעיקר מכיוון שלא היו מקרים רבים שכאלה. מקרים רבים היו מזעזעים אך הכרחיים צבאית- כמו הפצצת ערים והריגת שבויי מלחמה כשלא הייתה חלופה אחרת.

במקרים רבים, המטרה אכן מצדיקה את האמצעים. אנו נוטים לגנות את שודד הבנקים, אך לא כאשר משפחתו גוועת ברעב. המשמעות מאחורי הפצצת העיר דרזדן בידי הבריטים הייתה שונה מהפצצת העיר קובנטרי בידי גרמניה.

חיילים אינם רובוטים. כל ניסיון לכפות מוסר אזרחי על חיילים בעיתות מלחמה אינו ראלי. מדינות בכוונה מטפטפות תעמולה בקרב העם והצבא על מנת לעודד שנאה נגד האויב- ועל כן אינן יכולות לבוא בטענות כשהשנאה הזו מתורגמת למעשים. זכויות האדם אולי ניתנות לנו מכורח הטבע, אך טבעי באותה המידה להשעות אותן בעיתות מלחמה. לא ניתן לדרוש שזכויות האדם במערב התיכון יחולו על שדה הקרב של המזרח התיכון- בעיקר כאשר מדובר במגבלות זמניות. כל האסטרטגים הצבאיים מודים כי דוקטרינת המלחמה המוסרית מגנה אומנם על אזרחים, אך לא על רכושם. יהיה זה מגוחך לחשוב שמדינה שמרגישה כה מושפלת עד שהיא מחליטה לצאת למלחמה, לסכן את חייליה, ולהשקיע את משאביה, תגלה אכפתיות כלפי רכושם של אויביה, שממנים את ממשלתם במיסיהם. למעשה, כל ניסיון ניתוק בין העם לממשלתו, הינו רעיון אידיאליסטי שאולי נכון במלוכות, אך לא בדמוקרטיה העממית בה הממשלה נבחרת על ידי העם ופועלת בשמו. כמו כן, לא ניתן לנהל שום מלחמה ללא הסבת נזקים לאוכלוסיה, בין אם מדובר בנזק משני או מכוון- שנועד לגרום לעם ללחוץ על ממשלתו העוינת. על אף שגולדסטון מגנה זאת, דוקטרינת הלחץ אינה מהווה הפרה של זכויות אדם.

הנקודה היא, שלא ניתן לנהל מלחמה באותה הדרך שבה אוכפים חוקים בעיתות שלום. אין כל דרך לסמן לוחמים שנבלעים בלב אוכלוסיה. מפעלים רבים מייצרים סחורות בעלות שימוש כפול שמסייע לאויב- ולו רק בתשלום מיסים למאמץ המלחמתי. מי שרוצה בניצחון חייב להשמיד מבנים אלה. אפילו כאשר כן ניתן לסמן מפעלים ולוחמים מסוימים- אין זה מעשי לתקוף אותם בכלי נשק “חכמים”. ישראל השקיעה כ2 מליון דולר על כל הרוג פלסטיני בעזה- הרבה יותר ממה שמשרד הבריאות מקבל בכדי להציל כל יהודי.

כאשר נוסחו חוקי המלחמה- הם נועדו למנוע התנהגות ברברית. כפי שניסח בית המשפט העליון לאחר הטבח בכפר קאסם: “הסממן המזהה של פקודה בלתי חוקית בעליל, הינו שבראי כל אדם יתנוסס מעל פקודה שכזו דגל שחור הצועק –עצור!- “. אין ספק שהמוסר האנושי אינו מזדעזע מהמראות בעזה- אותן מתייג גולדסטון כפשעים נגד האנושות, וכמו כן לא ניתן ללחום ברצינות תוך שמירה מוחלטת על כל מגבלה ומגבלה.

לפני שישים שנה, לפני שהספיקו האידיאליסטים להשתלט על בתי הדין הצבאיים, בית דין אמריקאי זיכה חיילים נאצים מפשעי מלחמה בעת הטלת המצור על העיר לנינגראד- בו נהרגו מאות אלפי אזרחים. בהתאם להגיון האכזרי של ה-מלחמה, הרעבת האויב הייתה טקטיקה מקובלת. אמנת ג’נבה המתיקה קלות את הקביעה- באומרה שיש לספק אוכל לנשים וילדים. אך מי יכול לערוב לכך שהאוכל לא יגיע ללוחמים? על כן, ב1977 באו הליברלים ובתיקון גורף, שינו את החוק ואסרו הרעבה כליל. אך על פי אמת מידה כזו, כל מלחמה בהיסטוריה הייתה בלתי חוקית.

גולדסטון בונה את הדו”ח שלו על שתי גישות מנוגדות. בכדי להאשים את ישראל בהרעבת העזתיים, גולדסטון פונה לאמנת ג’נבה, שמתייחסת למלחמות בינלאומיות. אך באותו המסמך, הוא טוען כי ישראל היא הכובש של הטריטוריה העזתית- מה שהופך את המלחמה למקומית, ובלתי כפופה לאמנת ג’נבה.

מאחר והאיסור על הרעבה לא חוקק עם ניסוח האמנה ב1949, אלא מאוחר יותר- תקפותו כבסיס למשפט הינה מפוקפקת. בתי הדין ההסגרתיים שהוקמו בקמבודיה, לדוגמה, קיבלו רשות מפורשת לחקור הפרות בוטות של המוסכמות- אך לא של עקרונות האמנה. אין זה מפתיע, מאחר והאמנה מוכרת בכל העולם כביטוי אידיאליסטי, ולא כחוק.

כמו כן, העמדה לדין תחת העיקרון הרביעי הינה אפשרית רק אם ההרעבה קשורה במפורשות ל-מלחמה הבינלאומית. אין זה המצב כאן, מכיוון שמצריים גם היא הגבילה את כניסת הסחורות לעזה הרבה לפני תחילת מבצע עופרת יצוקה. המצור הישראלי החל לאחר חטיפת גלעד שליט, שהייתה חטיפה לכל דבר- ולא לקיחת שבוי בידי צבא אויב. אפשר בקלות לטעון שהסגר על עזה אינו קשור לסכסוך הנוכחי, ובטח שאינו מתנהל בין שתי מדינות.

לא ניתן לפרש את העיקרון הרביעי של אמנת ג’נבה כהטלת מגבלות פליליות על מעבר חופשי של מזון וסחורות אל תוך טריטוריה נצורה. האמנה מתארת מספר פשעים, אך אינה מציינת מגבלות גבול ביניהם. לא בכדי הושמט הדבר: לא יעלה על הדעת שצבא לוחם יאפשר את המשך אספקתם של מצרכים “הומניטריים” לשטח הקרב. לא ניתן לפקח על כל סחורה וסחורה בלהט הקרב- והדבר ישמש רק לחיזוק האויב.

בדומה, גם הטענה לקיומו של רצח עם בעזה אינה מבוססת על דבר: חוק רצח העם אינו חל על קבוצות פוליטיות, בדיוק מכיוון שאז השימוש בכוח צבאי הוא הכרחי, ומוצדק. כמו כן, השמדת קבוצה פוליטית לעולם לא תתאפיין באותה הברוטאליות העיוורת בו מתאפיין רצח עם. ברור לכל שישראל אינה מחפשת להשמיד את העם הערבי- או את העם המוסלמי המונה כמעט שני מיליארד איש. כמו כן, גם מי שטוען כי ישראל רוצה להשמיד את הפלסטינים יתקשה למצוא לכך ראיות.

דו”ח גולדסטון

דו”ח גולדסטון מכיר בכך שאין לו טיעון, ועל כן פונה ל”פשעים נגד האנושות”, בטענה שישראל מנסה להשמיד את עזה בשל שיוכה הפוליטי לחמאס. יהיה לו קשה מאוד להוכיח שישראל ניסתה להרוג את כל תושבי עזה כגוף פוליטי, כאשר למעשה אוכלוסיית עזה צמחה פי שש בארבעים השנים האחרונות. אמנת ג’נבה קובעת כי מניעת מזון ומצרכים מאוכלוסיה תיחשב כפשע נגד האנושות רק במידה והיא “באה להסב אבדות משמעותיות בקרב האוכלוסייה”. תמוה על כן, שאף אחד לא מת מרעב בעזה- מה שיעיד על כך ששום חישוב מעין זה לא התרחש. גולדסטון מתעלם מכך שהאו”ם סיפק לעזה כל שעלה על רוחה, כך שאם ישנו רעב בעזה, הוא אינו באשמת ישראל.

בבתי הדין בקמבודיה ורוואנדה, רעב נתפס רק כאמצעי להשגת רצח עם. גולדסטון מנסה לטעון שעצם ההרעבה לכשעצמה- גם כשאינה מובילה למוות אלא לסבל לכל היותר- היא עצמה פשע מלחמה. טענה זו לא נשענת על החוק הבינלאומי, ולא נראה שהיא תאומץ על ידי בתי דין בזמן הקרוב.

ישראל הזיקה לעצמה כאשר תייגה את המבצע כפעולה נגד הטרור במקום כ-מלחמה. הותקפנו על ידי ממשלה פלסטינית שהפרלמנט שלה מגבה אותה פה אחד. הממשלה הפלסטינית ניצלה את משאביה המדיניים בזמן ה-מלחמה: משטרה ומיליציות המתוחזקות בידי הממשל, מיסים, בתי חולים ומאמצים דיפלומטיים. לא היה מדובר במבצע נגד הטרור כפי שערכה בריטניה נגד המחתרת האירית. לו היה מוכרז המבצע כ-מלחמה, ישראל הייתה זוכה לתמרון משפטי הרבה יותר גדול.

כמו כן, ישראל פגעה בצבאות ברחבי העולם בכך שהציבה רף מוסריות חדש שלא ניתן לעמוד בו. הצורך להזהיר תושבים שיברחו, בעלונים ושיחות טלפון. האמריקאים ניסו טקטיקה כזו בוייטנאם, מה שתרם רבות לאי יעילותם במלחמה. ישראל הגזימה בגישה זו: בזמן שהאמריקאים היו מרוצים עם הרס כפרים ריקים, ישראל לא הרסה את המבנים הנטושים, אלא שלחה חייל רגלים שיסרוק אותם בקרבות עירוניים. בקרוב כולם ישכחו שישראל נלחמה בקרב פעוט בעזה, וידרשו את יישום המסקנות על מלחמות בקנה מידה גדול.

נחיה ונראה אם הגיון רווח ינצח לבסוף את האידיאליזם, או אם השמאל יצליח להכריח את צבאות המערב ללחום בטרוריסטים כשווים.