הטרור

הטרור מעולם לא היה משמעותי באמת בישראל- או בכל מקום אחר. מעצם הגדרתו, הטרור הוא מבצע לבודדים בקנה מידה קטן. ברגע שהוא צומח למשהו גדול- כפי שקרה בלבנון, לא מדובר עוד בטרור אלא במיליציה, ולבסוף- בצבא. מאותו הרגע, כל היתרונות מהם נהנה ארגון הטרור בטלים. לוחמים אינם יכולים להתחבא עוד והופכים פגיעים לפעולות תגמול מצד צבאות חזקים יותר.

אפילו בשיאו, החוויר הנזק שנעה בידי ארגוני הטרור לעומת הקטל השגרתי בתאונות הדרכים. מסיבה כלשהיא, הטבע האנושי רואה ב-אלימות כדבר חמור יותר מתאונות. אולי זאת מכיוון שההיסטוריה שבשונה מתאונות, אלימות נוטה להסלמה. התקשורת מנפחת את איום הטרור על מנת להסיט את דעת הקהל בעד פתרונות קיצוניים לבעיות מומצאות- כמו תהליך השלום.

שום ארגון פלסטיני אינו מסור להשמדת ישראל. הרטוריקה שלהם אולי לוחמנית, אך היא תלושה מהמציאות כמו הדיבור היהודי על גבולות הארץ המובטחת. לאחר הנסיגה מעזה, החמאס הפציץ את ישראל לא מסיבה אידיאולוגית- אלא משתי סיבות פרקטיות: בכדי לגרום לישראל לסגת גם מהגדה ובכדי להסיר את המצור.
הארסנל העזאתי אינו מהווה איום על ישראל. כמה מאות רקטות פרימיטיביות אינן מסוגלות להסב נזק משמעותי. במבצע גדול, החמאס יגמור את כל התחמושת שלו תוך כשבועיים. מה גם, שהחמאס הוכיח עצמו כמסור לבטחונה של ישראל, בכך שהוא מונע מארגונים אחרים לפעול כנגדה.
הטרור בגדה איננו יותר מהצגה. הבדיוק הבטחוני במחסומים הוא בדיחה, אך צה”ל עדיין מצליח לעצור מחבלים נושאי פצצות בדרך קבע. ההסבר היחיד הוא שהחיילים יודעים מבעוד מועד את מי לחפש. כבר שנים שאין פיגועים בישראל, וכל המחבלים נתפסים עוד בגדה. לו היה זה מאב אמיתי- אין שום סיכוי שכך היו נראים פני הדברים. הרי לא חסרות פרצות בגדר- אין כל סיבה לעבור דווקא במחסום. סיבה מרכזית להצלחתו של השב”כ, היא שהוא זוכה לסיוע מצד המחבלים עצמם. ראשי הטרור רוצים להראות כמי שפועלים למען המאבק, אך הם אינם רוצים לראות את ישראל נוקמת. על כן, הם משלחים את המפגע לדרכו, ומתקשרים למפעיל שלהם מהשב”כ לבשר על הנעשה.

לאחר הנסיגה הישראלית מהגדה, היא תמשיך לשמש גן עדן לפושעים ונוכלים, אך היא לא תהפוך לקן לטרור. פלסטין אף תהיה מסודרת יותר תחת החמאס מאשר הפת”ח- וגם תחת החמאס היא לא תהפוך למעוז טרור.
ללוחמים בגדה לא אכפת מאחיהם- ערביי ישראל. הפלסטינים מעולם לא התקיימו כעם מאוחד, וכיום הם מפולגים לקבוצות בולטות: ירדנים, גדתיים, עזתיים, פליטים, וישראלים.
הדבר האחרון שערביי ישראל רוצים הוא להיות “משוחררים” בידי אחיהם העניים והפושעים מהגדה. המדינה הפלסטינית, אם תתקיים, לא תהווה איום לישראל- אך היא תהווה עלבון- אדמה שניתנה לנו בידי אלוהים, ונמסרה בפחדנות לאויבינו.

הטרור

גם המדינה הפלסטינית לא תותר להתנהל בכוחות עצמה. סוריה, ירדן, ואיראן יתחרו כולן בכדי להפוך אותה למדינת חסות. לחזבאללה לא נותר עוד על מה לריב עם ישראל, אך הארגון ממשיך לדגול ברטוריקה לוחמנית. הנוכחות האיראנית בפלסטין תפעל להלהטת הרוחות. תמיד תהיה סיבה להסיט: “דיכויים” של ערביי ישראל, מגבלות ויזה, וכו.. עוינות זו אומנם לא תגדל עד לכדי איום קיומי, אך עצם קיומו של הסכם שלום בין שתי המדינות יכשיל את היכולת הישראלית לפעול נגד ירי הרקטות הספוראדי.

ישנה בעיה עם טרור שוליים. ההיסטוריה מראה שברגע שארגו טרור גדל, הופך למתון, ומתחיל לפעול עם ישראל- מיד צצים ארגונים חדשים. הטרור לעולם לא יחוסל לחלוטין. לרוב יהיו אלה בחורים צעירים ולהוטים- שיפילו עצמם בפח המודיעין הישראלי לפני שיוכלו לפעול, אך חוליות של שניים שלושה איש תמיד יהוו בעיה. כבר חווינו נזק רב שנגרם בידי מחבל בודד: טרקטורים, פיגועי ירי, ודקירה- שיכולים להשיג אפקט תקשורתי לא פחות מרשים מפיגוע התאבדות. הטרור העצמאי נובט בקרבנו לא רק מכיוון הגדה, אלא גם בישראל עצמה.
הדור הנוכחי של ערביי ישראל מתאפיין כאוכלוסיה גדולה, מובטלת, שאינה עומדת בהישגי היהודים או זוכה לקבל את ההזדמנות. היא מתקיימת ברובה על קצבאות רווחה- ועל כן תהפוך קיצונית. אין זה מספיק לסגת מהגדה- אנו חייבים להתנתק גם מהערבים בקרבנו.