האם אני בהלם מתמונות הילדים מוסלמים המתים בפלסטין או בלבנון? לא, אני לא. אין אף מצווה המחייבת רחמים כלפי העם העוין. אפילו בנוצרות הרחמים היא לא לכל. במשלו על השומרוני הטוב ישו מגדיר את החבר כאחד שעשה לך טוב (הלוי והכהן שעברו על פני המסכן לא נקראו כך אמנם השומרוני שעזר לו נקרא חבר .(אם לפנות להיסטוריה הלא רחוקה לא היה מקרא שמוסלמים עזרו ליהודים. אנחנו לא חייבים לרחם עליהם.
עם רחמים או בלי - בכל מקרה לא צריך לגרום סבל ללא סיבה לאף אחד. אפילו לבהמה שאנו שוחטים לאכילה. יש שאלה: האם אנחנו גורמים סבל לא מוצדק לפלסטינים? התשובה היא “כן, בהחלט”.
ישראל העניקה לפלסטינים האשליה של דו-קיום אפשרי. אילולי זה, מוסלמים מלב הארץ – יהודה, שמרון ועזה - מזמן היו מהגרים למדינות אחרות וחיים שם בנחת. ברם דו-קיום עימם הואבלתי אפשרי. הפלסטינים סוברים שאנחנו גזלנו את ארצם. כל עוד הם חיים במדינתם הקטנטונת המגוכחת וכל עוד הם תלויים בחסדי גורמים מחו”ל הם לא ישכחו לישראל את הפשע הזה. התמונה המוכרת: פלסטיני שסיים לימודים אקדמאים ולא מצא עבודה יחבור לרדיקאלים ויצטרף להסתה נגד ישראל. הם כבר נוכחו לדעת שפצצות-אדם זולות וטילים מאולתרים עם חומר נפץ עשוי מדשנים חקלאיים משיגים את המטרות וגם מטרות פוליטיות. אין להם כל סיבה להפסיק, הכל מעודד אותם להמשיך.
האינדיאנים באמריקה לא נלחמים נגד הכובשים האירופאים כי אלה השפילו אותם, השמידו אותם, לעגו להם בכלי התקשורת, שטפו את מוחם במערכות החינוך ושיחדו אותם על ידי תוכניות תמיכה סוציאלית רבות. לעומת זה הבריטים לא יכלו לנהוג כך באירים ואלה לחמו על חירותם. אין לישראל השפעה על כלי התקשורת במדינת פלסטין ואלה מסיתים או לפחות לא מונעים את ההתלהבות הלאומנית הפלסטינית שהיא בהכרח אנטי-ישראלית.
אם הפלסטינים היו חכמים יותר האם הם היו מהגרים ומצילים את ילדיהם? לפני עשרות שנים אולי כן. אמנם היום החכמים אלה רכשו מוטיבציה אידיאולוגית והם מוכנים להקריב את ילדיהם. גם יהודים מקריבים את ילדיהם במאבק. המולדת, הכבוד הלאומי, האידיאולוגיה והאמונה תמיד יותר יקרים מהחיים.
האמת היא מרה אך היא תחסוך הרבה סבל. ישראל ופלסטין לא יכולות להתקיים זה לצד זה. אחד מהמדינות האלה חייבת בכליה.