השהידים הפלסטינים אינם פנאטים-טיפשים. נאומיהם המוקלטים נשמעים תלושים מהמציאות אך גם הרטוריקה הנאצית האנטישמית לא היתה רציונאלית, ברם הם פעלו על פיה באופן רציונאלי מאוד. כידוע, פלסטינים אינם דתיים, השהידים אינם פסיכים, ולאומניים הצעירים הם כמה נערים היהודים אשר הקריבו את עצמם במאבק נגד השלטון הבריטי-מנדטורי.

טרוריסטים פלסטינים מנהלים לא את מלחמת-קודש של אחרית הימים אלא שואפים להישגים פוליטיים. הם מנהלים מאבק מאוד חסכוני מבחינת היחס בין המחיר וההספק, ומאבדים מעט מעוד חיי אדם מצידם ומצד יהודים. השיטה שלהם נראית טוב על רקע ההתהוללות הישראלית בלבנון. ישראל הרגה יותר אזרחי לבנון בתוך חודש מכמות האבידות שגרמו לה פלסטינים במשך כל האינתיפאדה כולה. שבוע של מלחמה בלבנון עלה לישראל יותר מעלות שנים עשר שנות הטרור הפלסטיני נגדה. אך ההישגים הפוליטיים והצבאיים של ישראל הם אפסיים, ולעומת זאת פלסטינים למעשה השיגו את הריבונות.

הישראלים מתלבטים ולא יודעים באילו שטחים הם מעוניינים. הפלסטינים נחושים ושאיפותיהם הטריטוריאליות מוגדרות. הישראלים כל הזמן מתפשרים, הערבים לעולם לא. עקרונות המוסר הישראליים שנשחקו באשמת השמאלנים ועקב המלחמות, מתרופפים. בעוד שהאלו הפלסטיניים אם איתנים אידיאולוגית. הסיוע הבינלאומי לישראל פוחת, לפלסטינים – עולה.
תיאור הפלסטינים כטיפשים ומשוגעים מחמיא לישראלים אך מסנוור אותם. הפלסטינים דומים לישראלים לפני שישים שנה. והם גם מנצחים.