החמאס החל את דרכו כתנועת שוליים. הדגש ששמה התנועה על צדקה אסלאמית אפשרה לה לזכות באהדה רבה בקרב החברה הפלסטינית, מה שגייס לה תומכים רבים. לעומתה, הפת”ח מאז ומעולם היה ארגון של היררכיה, אשר נהגה על ידי אינטלקטואלים בקהיר, עוצב על ידי שירותי הביטחון של מצריים וירדן ונבנה בכווית. לפת”ח מעולם לא היו שורשים פלסטיניים. על פני השטח, חילק הפת”ח שירותים סוציאליים לפלסטינים כמו החמאס, אך ההבדל היה עצום. כולם ידעו שהפת”ח פועל בכפוף לרצונם של שליטים זרים. הפת”ח חילק סיוע זר, ועל כן לא היה זכאי ליותר הוקרת תודה מאשר נהג המשאית שהביא את הסיוע. בשונה מהפת”ח שמומן בידי ארגונים גדולים וזרים, החמאס צבר את כוחו בכך שפנה ליצרי הדת ולמיליוני תורמים קטנים. החמאס באמת עבד קשה בכדי לקבל את כספו, ולא סתם תיעל כספים זרים למטרות משלו. הפלסטינים ראו והבינו את ההבדל ושילמו לחמאס בנאמנותם.

פלסטינים רבים תמכו במטרות אש”ף, אך לא באש”ף עצמו. על כן הם מעולם לא השיטו לו את הסיוע הדרוש. הפת”ח מעולם לא הצליח לזכות בנאמנות הכפרית אותה תמצאו כלפי החמאס בכל מקום. הפת”ח אף ידוע לשמצה בבוגדנותו: אפילו בשנות השבעים המאוחרות, פלגים רבים באש”ף פרשו מהארגון בשל מעשי הפת”ח. היו ארגונים שאפילו נלחמו בפת”ח- מכיוון שהם ראו בו משת”פ של ישראל, אשר מוכן לוותר על זכות השיבה, ולקבל מדינה פלסטינית בגבולות 67′. עד שנות ה80 המאוחרות, אש”ף הוגלה לתוניס והיה לחלוטין חסר חשיבות.

לאחר שביילין ופרס הביאו את הפת”ח מתוניס והמליכו אותו בגדה כפרטנר לשלום, הפת”ח החל לגנוב את כספי הסיוע הבינלאומיים לעצמו על מנת לבסס כוח, במקום לתת אותם לאוכלוסיה ולגייס תמיכה ציבורית. הפת”ח מעולם לא טרח להפוך למפלגה בעלת תמיכה ציבורית. בתחילה ראה העם הפלסטיני את הארגון כמנצח, אך דעת הציבור יכולה להשתנות במהירות- והפת”ח אינו מסוגל לתפקד כעמוד השדרה של המדינה הפלסטינית.

פת”ח השתלט על ארגון אש”ף. המעשה התבצע עם תמיכתן של מצריים וירדן, אשר רצו בכך לשלוט באש”ף. מצבו של הפת”ח כיום דומה למצבו בשנות בשישים. בזמנו, היה זה ארגון מתון עם פעילים נלהבים באוניברסיטאות. עם זאת, אלה דיברו על מרד. כאשר אש”ף החל את המרד, הפת”ח נאלץ לשתף פעולה בכדי לשמור על אמינותו. כך קורה לא פעם שדמגוגים מתונים פונים לעבר קיצוניות. עבאס הוא אדם מתון, אך נאומיו לרחוב הפלסטיני עדיין מלאים ברטוריקה קיצונית ברוח “אנו עדיין מחכים ליום בו נכה שנית”. אך במציאות בה החמאס והג’יהאד האסלאמי נלחמים יום יום בישראל, עבאס יאלץ לעמוד בהבטחתו במוקדם או במאוחר. כיום פועל הפת”ח בעקיפין בדרך גדודי חללי אל-אקצא. הפלסטינים מבינים שהפת”ח וגדודי החללים זה בעצם אותו הארגון- אך השמאל הישראלי יכול לומר לבוחריו בשמחה שהפת”ח נטש את דרך הטרור. אך במידה ולא ייחתם הסכם שלום בהקדם, הפת”ח יאלץ לבחור בין מעבר למאבק מזוין פתוח, לבין היעלמות אל תוך חוסר חשיבות.

במונחים מעשיים, אין זה משנה אם הפת”ח נלחם מרצון או לא. מצריים נלחמה בישראל ב67′ נגד רצונה. למעשה, הצבא המצרי נלחם בפלג של הפת”ח בשנת 1965. מצריים אף האשימה את אש”ף שהוא גרר אותה למלחמה מול ישראל לפני שהיא הייתה מוכנה כראוי – שזה לא יותר מדיבור נקי ל”תעזבו אותנו בשקט”. נאצר בזמנו היה טרוד באיחוד העולם הערבי, וישראל ומצריים לא היו בראש מעייניו. אך בין אם הם רוצים בכך או לא, המנהיגים הערבים אינם מסוגלים להתנער מהרטוריקה המוכרת- ולבסוף נלחמים בישראל.

החמאס והפת”ח אינם באמת נלחמים אחד בשני. ראו כמה הם יורים אחד על השני בלי באמת להרוג אף אחד. בעבר כאשר לחמו הפלסטינים באמת אחד בשני- הדבר הוביל לאלפי הרוגים.

חמאס וחזבאללה סימנו עידן חדש במאבק מול ישראל. היה קל לישראל לעקור את הפת”ח מהגדה (כמה מאות מנהיגים) ובלבנון (כמה אלפי לוחמים). הממשלות של ירדן ולבנון אישרו בשתיקתן את פעולותיה של ישראל בשטחן נגד הפלסטינים- מאחר והן עצמן רצו להפטר מהפת”ח. חמאס וחזבאללה, מצד שני, הן חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה. לא ניתן ללחום בהם ללא הסבת אבדות קשות בקרב האוכלוסייה. לא ניתן לפרק את הארגונים הללו בהגליית כמה מנהיגים. עדיין איננו מתמודדים מול מצב של מלחמה עממית כוללת כפי שהיה בוייטנאם, אך אנו קרובים לכך. סקרים שונים מראים כי התמיכה העממית בחמאס וחזבאללה עומדת על 30-50 אחוז.

אך לא הכל אבוד. ההיסטוריה מוכיחה שתנועות עממיות נוטות לרכז בסופו של דבר את מאמציהן כלפי פנים. כל עוד הן יכולות לשמר את כוחן מבלי ללחום, הן פונות לשלום. חמאס וחזבאללה שניהם יפגינו עוינות כלפי ישראל, אך יהפכו טרודים יותר ויותר בסוגיות פנים. חמאס וחזבאללה שניהם הורידו משמעותית את מספר ההתקפות נגד ישראל, וכמעט וחדלו מהן כליל לאחר שתפסו את השלטון. אפילו גדודי השהיד עז-אלדין אלקסאם, שפעלו יחסית באופן עצמאי, כמעט וחדלו מפעילותם עד שלא יכלו עוד להבליג מול הסגר הכלכלי שהטילה ישראל על הרצועה לאחר עליית החמאס לשלטון.