רצח עם

הדבר האחרון ש-משה ציווה לעשות לפני שעזב את עולמנו היה להשמיד את כלל בני מדיין. יחסי העבריים עם המדיינים היו מתוחים: משה נישא לאישה מדיינית, והכניס ליהדות חוקים על סמך עצתו של חמו, כהן מדייני עובד אלילים. יחסה של היהדות כלפי הכלה המדיינית, ציפורה, היה שלילי: משה נאלץ לגרש אותה לפני שיצא למשימתו להוציא את היהודים ממצריים. כמו כן, משפחתו של משה דחתה את כלתו השנייה, שהייתה מארץ כוש. ילדיו שנולדו לציפורה לא ירשו את סמכותו, ואינם אף מוזכרים כדמות בעלת חשיבות בתורה. אפילו נשים נוכריות שהתגיירו אינן מספיק טובות עבור מנהיגים יהודיים.

נישואי התערובת בין היהודים למדיינים היו דבר שבשגרה. היו מדיינים שהיו כה קרובים ליהודים שמשה סרב לאפשר להם ללכת, מפחד שהם יגלו מידע צבאי רגיש לאויב. גברים יהודים רבים ניהלו יחסים עם נשים מדייניות, מה שהניע את פנחס לרצוח את אחד מהם יחד עם אשתו המדיינית. מעשיו של פנחס- רצח משפחה שלמה, זיכו אותו בברכה אלוהית.

רצח ה-עם המדייני מיוחס לפקודתו האחרונה של משה, אך מדוע דווקא לרדוף את המדיינים? ליהודים הרי לא היו חסרים אויבים אלימים, והמדיינים היו ידידותיים עד למידה שהם ברכו על נישואי תערובת. אך בדיוק על התערבבות זו נצטוו היהודים לנקום. שלא במפתיע, הפיקוד על רצח ה-עם היה תפקידו של משה: הוא היה זה שהתחיל את נישואי התערובת עם המדיינים בכך שנישא לציפורה, ועל כן היה זה תפקידו לגאול את עצמו מחטא, בפיקוד על רצח העם של קרוביו- שלא חשדו בדבר. החטא שבנישואי התערבות היה גדול: מאחר ומשה לא גרש במיידית את אשתו הנוכריה לאחר משמע דבר הסנה הבוער, ה’ רצה להרוג אותו במדבר- אולם ציפורה ריככה את הזעם האלוהי בכך שמלה את בנה.

רצח עם

בני ישראל, שהיו חברה בה הושרשה הפוליגמיה, סבלו כאמור ממחסור בנשים יהודיות ועל כן נישאו בנישואי תערובת. בדומה למשה, יהודים רבים נישאו ל-נשים מדייניות. הפתרון נמצא ב-רצח עם: ברגע שנרצחו כל המדיינים, הנשים שהיו נשואות ליהודים נותרו ללא כל קהילה, ולא הייתה להן כל ברירה אלא להתגייר.

חטא נישואי התערבות היה של היהודים, אז מדוע להרוג את המדיינים? כאן טמון מושג בעל חשיבות אדירה לישראל המודרנית: ה’ אינו מצפה מהיהודים להיות מושלמים. עמים אחרים מושמדים כליל בגין עבירותיהן, אך לא היהודים. התורה ברורה בדבריה שהכנענים איבדו את אדמתם בשל עבירותיהם, אך היהודים ישובו לאדמתם לאחר שהתפזרו. הגלות הסתיימה וישראל נוסדה מחדש לא בזכות מעלותיהם של היהודים- אין לנו מעלות עד כדי כך נשגבות – אלא רק מכיוון שלה’ יש מטרה ליהודים. אנו הכלי שלו, סוג של עכברי מעבדה. ה’ מגשים את תוכניתו האלוהית דרכנו. מה שקורה לאויבינו אינו בהכרח קשור אלינו או נעשה בעבורנו- אלא בעבורו. בנושא זה, אני מאמין שחסידי סאטמר שוגים: אפילו שישראל נמשלת בידי פושעים וסוציאליסטים, היא אינה טעות, אלא חלק מתוכנית אלוהית שנחקקה בנבואות.

חזרה למערכה נגד המדיינים. הייתה זו מערכה כה חשובה שאף הלביאים הצטרפו אליה. הצטרפות הלביאים מעידה על כך שלא היה כל קושי בביצוע בהשמדת המדיינים- מאחר והיהודים לא היו מסכנים את הכוהנים שלהם אחרת. התורה מתארת את התנהלות הקרב- אספסוף יהודי של כ12 אלף איש רצח 600 אלף גברים מדייניים. אף לא יהודי אחד נהרג במערכה, ומצוין כי מבין האסירים נלקחו 32 אלף בתולות.

נראה בהחלט כי המדיינים היו עם שוחר שלום שהושמד על ידי היהודים על סמך רצונו של ה’. אם רצח העם לא היה מספיק, משה אף יצא נגד היהודים וגער בהם על כך שהשאירו את הנשים בחיים. הוא ציווה עליהם להרוג את כלל הבנים הזכרים, ואת הנשים שידעו בעל.

עם זאת, התורה עדיין מכנה את משה בתור האדם העניו ביותר שחי מעולם. אך האם אדם עניו מסוגל לפקד על רצח עם? התשובה היא כמובן שכן. צדיקותו של משה התבטאה בכניעותו המוחלטת לרצון ה’. אך המושג עבר שחיקה נוראית לאחר מכן: העוונה היהודית הפכה מוכרת ככניעה יהודית- אף אל מול אויבים וכוחות דיכוי. היו אשר היו דעותיו האישיות של משה, הוא קיבל עליו את מרותו של ה’ ללא עוררין, והבין כי “מוסרי” הוא אך ורק מה שה’ קובע כמוסרי. הצוויון האלוהי הוא אמת המידה למוסר, וכל דבר שה’ מבקש הוא מעצם הגדרתו מוסרי. אפילו רצח עם הופך למוסרי כאשר ה’ הוא הנותן את הפקודה.

אל ליהודים המודרניים להתנער ממצוות התורה המפורשות הדורשות מהיהודים לטהר את הארץ מיושביה.

<a href=”http://samsonblinded.org/heblog/”>דף הבית</a>