כאשר זרים חושבים על פלסטינאים, המראה שעולה בראשם הוא לא מאורע תרבותי, אלא העימות מול ישראל. הלאומיות הפלסטינית היא למעשה תגובה הגיונית לאיום היהודי. הלאומיות הפלסטינית התפתחה כמנגנון הגנה בפני הלחץ היהודי.

בסיטואציה שנדיר שמתרחשת בהיסטוריה, היהודים מצאו עצמם בתור המדכאים ולא המדוכאים. הם דיכאו את המקומיים אך לא השמידו אותם. היהודים דחפו את הערבים המקומיים לאינקובטור של הגדה, שם ההשפלה הפסלטינית, בין אם היא אמיתית או מדומיינת- עוצבה לכדי לאומיות. עד מהרה הפך האינקובטור לסיר לחץ. בישראל עצמה, הלאומיות הפלסטינית לא צמחה, מכיוון שהלשטונות לא אפשרו לה לצמוח בדרך צנזור התקשורת הערבית, גירוש אקטיביסטים, והכרחת מורים ללמד את מתכונת משרד החינוך. אך הלאומיות הפלסטינית צמחה בגדה מאז 67′, ובעיקר בשנות ה80 המאוחרות, אז ישראל הרפתה את שליטתה על הגדה. שמרנו על הגבולות ולפעמים הענשו מחבלים, אך מעבר לכך לא התערבנו בנעשה. גישה זו לא הוכיחה את עצמה. החמלה היהודית לגויים העוינים מאפשרת את שלילת עצם קיומה של ישראל כמדינה ברת קיימא. המדינה מוצפת בערבים בלתי מרוצים אידיאולוגית מבפנים, ובערבים בלתי מרוצים כלכלית מבחוץ- ועל כן היא נידונה לאבדון.

משברים הופכים את החברה למגוונת, והפלסטינים משוסעים לחלוטין. בשונה מבחברות יעילות, העושר בחברה הפלסטינית אינו מחלחל מטה. ישנם פלסטינים עשירים בצורה בלתי רגילה בתוך השטחים ומחוצה להם, וישנם פליטים עניים במחנות. הבדל תרבותי אדיר קיים בין שכונות העוני של עזה ורחובותיה של רמאללה. הבדלי המעמדות הינם קבועים ואין כל תקווה להתקדמות. ערפאת היה אחיינו של המופתי של ירושלים, ועבאס הגיע למעמדו בזכות ישראל. אש”ף חרט על דגלו את התרבות הפלסטינית היישר עד לכפייה המסורתית שלבש ערפאת על ראשו, אך הארגון מורכב מבורים עירוניים ואקדמאים מובטלים. ישראל אולי תגיע להבנה עם פלסטינים מתונים שאכפת להם יותר מרווחה מאשר מלאומיות, אך הסדר שכזה לא ייתן דבר לעניי המדינה הפלסטינית. מספיק שאחוז אחד מהפלסטינים ימשכו בנחישות להלחם בישראל בשביל שהטרור לא יסתיים לעולם.

שום דבר לא מאחד אומה כמו אויב משותף, והיהודים מהווים את האויב המושלם. אילולי היהודים, הבדואים, האיכרים, העירוניים, המוסלמים, הנוצרים ורבבות המהגרים מעולם לא היו מתאחדים לכדי אומה- בטח שלא בכמה עשורים בלבד. הפלסטינים גאים בעצמם שהם נלחמים באויב הישראלי מזה עשורים בזמן שאפילו מצריים התקפלה וביקשה שלום. הפלסטינים פיתחו יחסי אהבה שנאה מול ישראל, יחסים שמזכירים את יחסי מקסיקו לארה”ב. הקיצונים הפלסטינים למדו לכבד את ישראל אף יותר מהשמאל הישראלי. הערבים פיתחו לעצמם כבוד עצמי בכך שלמדו לכבד את האויב הישראלי. השמאל הישראלי מתחזק את כבודו העצמי ברמיסת עקרונות היהדות. התעמולה של חמאס נועדה להכשיל את ישראל. תעמולת חמאס תמיד מניחה כי האומה הפלסטינית קיימת ודורשת כבוד, ועל כן אינה צריכ לכבד את האויב הישראלי. מעבר מכבוד לבוז כלפי ישראל, אם יקרה, יסמן נקודת מפנה ביחסי ישראל פלסטין. לא מפחדים מאויב שבזים לו- ולא טורחים להכנע לו. התעמולה האנטי ישראלית פוגעת בנו לא כי היא יוצרת מחבלים, אלא כי היא מכינה את הקרקע למרד כולל.