אוסאמה בן לאדן

אוסאמה אינו מנהיג של ארגון טרור, אלא מנכ”ל. בשל היותו ילד עשיר, הוא תמיד רצה להוכיח את עצמו בקרב, אך כצפוי סיים את דרכו כמנהל. אוסאמה הציג מושגים מעולם העסקים אל עולם הטרור: מימון, מיקור חוץ, וזכיינות. הוא עצמו אינו עוסק ישירות בטרור אלא מספק כסף קטן ללוחמים שואפים. הוא עוזר ללוחמים במתן השראה, לוגיסטיקה, והכשרה – ובמקרה והמתקפה צולחת, הוא מקבל את הקרדיט. אם אין לאוסאמה כל קשר למתקפה, הוא בכל זאת משבח אותה, ובכך מרמז על מעורבותו. כך בדיוק עשה אוסאמה כאשר שיבח על מתקפת ה11/9 ואת הפיגוע במגדלי ח’ובאר בערב הסעודית. בראיונות לתקשורת הערבית, היה אוסואמה ברור בדבריו, וציין שהוא רק עודד פיגועי התאבדות בציטוט פסקי הלכה אסלאמיים, אך שמעולם לא היה מעורב ישירות במתקפה. עם זאת, התקשורת במערב קיבעה במוח האוכלוסיה כי יש קשר הדוק בין בן לאדן לבין המתקפות.

אוסאמה אינו מבין דבר במציאות האסטרטגית. הניצחון מול הרוסים באפגניסטאן לא היה ניצחון מוסלמי, אלא תוצר של מאבק לשחרור שבטי, לוגיסטיקה פקיסטנית, נשק אמריקאי ובריטי וכסף סעודי. המצב היה ייחודי, ולא ניתן לשחזרו בעזה תחת אפן של ישראל ומצריים הטוטליטארית. אוסאמה אינו מבין כי אין הרים אפגניים בארה”ב. מוסלמים יצליחו לבצע מספר פיגועי טרור במערב, אך בפועל אינם מסוגלים להרים מלחמת גרילה רחבת היקף כפי שנעשה באפגניסטאן.

אוסאמה הוא סעודי טיפוסי: חצי משכיל, מלומד אבל לא בדיוק חכם, ומאוד שחצן. סעודים רבים משלמים למשפחות של מחבלים מתאבדים פלסטינאים, תומכים בחמאס, קופצים לביקור בספארי הג’יהאד באפגניסטאן וקוראים לשחרורה של ירושלים. הסעודים הציבו את עצמם בראש פירמידת הטרור העולמית מבלי שיצטרכו להיות מעורבים כלל בפעילות הטרור היומיומית. אוסאמה הלך צעד אחד קדימה ומדמיין עצמו כמנהיגה של רשת ג’יהאד עולמית היישר מהווילה שלו. ללוחמים אמיתיים לא באמת אכפת מאוסאמה או ממנהיגותו המדומיינת כל עוד הוא ממשך לשלם.

אוסאמה אינו ווארן באפט של המדבר. אמפריית העסקים שלו מוכרת אגוזי קשיו. אוסואמה, למרות התדמית שהודבקה לו, אוסאמה אינו מעורב ישירות בעסקי הסמים. הוא מסתמך על מקבץ חשבונות (נראה שלאלקאעידה אין בעיה של אנשים שלא משלמים חובות), הברחות, ומאגר פועלים מבין לוחמיו במחנות האימונים. השקעתו של אוסאמה בטרור כלל אינה משתווה לסכומים והמאמצים שמשקיעות איראן, סוריה, או האחים המוסלמים. רשת הטרור שלו בסודאן כולה עלתה לכל היותר 2 מיליון דולרים, והכילה לא יותר מ1000 לוחמים בכל רגע נתון. הנתונים מראים שמבין מאגר מתנדבים אלה, מעטים מאוד באמת ביצעו פיגועי טרור. הכשרת מחבלים – זאבים בודדים בסביבה עוינת – מצריכה כישורים פסיכולוגים יוצאים מין הכלל. רמת ההכשרה הנדרשת הינה כה גבוהה עד שלוב לא הייתה יכולה להרכיב יחידות טרור משל עצמה והסתמכה על שכירי חרב זרים לשם ביצוע הפיגועים שלה. מחנותיו של אוסאמה התמקדו בהכשרה צבאית רגילה, שהייתה לחלוטין לא רלוונטית עד שארה”ב פלשה לעיראק. אוסאמה בנה צריפים, לא מחנות צבא, וההכשרה הצבאית והאידיאולוגית מבית מדרשו נגמרה בכישלון.

העובדה שכל המחבלים הערבים שנתפסו שיתפו פעולה עם רשויות הביטחון וגילו מידע רגיש, מעידה רבות על איכות ההכשרה שקיבלו. יתכן ולאוסאמה לא היית ברירה רבה בדבר, המשטרה הישראלית יודעת היטב את הצעדים הדרושים בכדי לגרום למחבלים לזמר. אוסאמה שגה בכך שהשליך את הפחדנות הערבית על האמריקאים, ודמיין שהאמריקאים ברחו בפחדנות מתימן וסומליה, כאשר לא כך היה הדבר. פחדנותם של הערבים בבתי הסוהר הינה מה שדוחף אותם לקולקטיביזם והיעדר נחישות אידיאולוגית. הערבים אינם מורגלים לאינדיבידואליזם או לפעילות אינדיבידואלית. כאשר מפרידים בינם לבין האספסוף, הם נכנעים מהר מאוד. על כן, הערבים הינם גרועים ביותר בתפקיד הטרוריסט הבודד, ומספיקות שיטות חקירה פשוטות בכדי לשבור אותם. בהתחשב בפחדנותם ובוגדנותם של הערבים, מפתיע שאין עריקים ממחנהו של אוסאמה – אלא אם כן מקבלים את זה שייתכן מאוד שאוסאמה פשוט אינו מוקף ביותר מדי אנשים.

בתחילה ניסה אוסאמה לבסס עצמו כמנהיג דתי באפגניסטאן. המלחמה האפגנית-סובייטית לא הייתה כלל מלחמה דתית, אלא שבטית לאומית, בה הדת כלל לא שיחקה תפקיד. אוסאמה ניסה להטמיע להט דתי באפגנים, ומימן חינוך דתי במחנות המוג’אהידין – ללא הצלחה. לאחר ניסיונות כושלים לכתוב פסקי הלכה ג’יהאדיים, אוסאמה לבסוף החליט לפרוש מתפקיד כוהן הדת והזמין את הפסיקות הרצויות ממלומדים מוסלמים מהשוליים החברתי. חשיבותו של אוסאמה טבועה בהצלחתו לגשר על הפער בין הדת לפוליטיקה – דבר אותו היהודים אינם מצליחים לעשות, ולכן מוצאים עצמם מתבוללים. אוסאמה רואה בדת דבר מעשי שיש לפעול לפיו, ומעצב בהתאם את תפיסתו האסטרטגית. בעבורו, האסלאם הינו דרך החירות המוסלמית, המתיר לו ומצריך ממנו ללחום בפולשים האמריקאים והישראלים.

אוסאמה פועל על פי מוסר פגום. הוא לא הביע כל התנגדות כאשר שיעים נשחטו על ידי הטאליבן באפגניסטן. הוא כלל לא הוטרד ממספרם הרב של המוסלמים השחורים (250:1) שנהרגו במתקפות אל- קאעידה על שגרירויות ארה”ב באפריקה.