הממסד הישראלי השולט קונה את האופוזיציה או שהוא הורס אותה. המפלגות הדתיות משוחדות בקצבאות עתק לקהל בוחריהן, ובתמורה מצביעות כרצון השמאל. מנהיגי האופוזיציה האמיתיים, כדוגמת מאיר כהנא ורחבעם זאבי, נרצחו בידי ערבים. הממסד פונה ללא הרף לשקרים ודברי קלס כנגד מתנגדיו. כ”ך, מפלגת האופוזיציה השמרנית, הוצאה אל מחוץ לחוק לאחר שחבר המפלגה, רופא מוכר – הד”ר ברוך גולדשטיין, הרג מספר ערבים בזמן הפגנה במערת המכפלה. לפי המשטרה, גולדשטיין איכשהו הצליח להרוג 154 ערבים באמצעות 105 כדורים. אף אחד בישראל מעולם לא העלה על דעתו להוציא מפלגה אחרת מחוץ לחוק לאחר שמישהו מחבריה ביצע פשע. רצח רבין נוצל בדומה למטרת ציד מכשפות רחב היקף נגד המחנה הלאומי בישראל, למרות שבכלל היה זה סוכן שב”כ ששידל את יגאל עמיר לרצוח את רבין, ולא שום רב או מנהיג ימני. בסרט הרצח רואים בבירור את רבין הולך ללא קושי אל רכבו לאחר שכביכול נפצע אנושות, וכולנו זוכרים את “שיר השלום” המגואל בדם, שכביכול היה בכיסו של רבין ופולח ע”י כדור – רק שבנייר המקופל צריכים להיות ארבעה חורים, לא אחד. לפי דו”ח הנתיחה, חורי הכדורים כלל לא היו באזור שליד כיס החזה במקטרונו של רבין. רצח רבין הפך להכרח בראי הממסד, לאחר שהוא חזר בו מתהליך השלום, סטה ימינה, והכריז בנאומו הפרלמנטארי האחרון שאל לישראל להתנתק מבקעת הירדן. לאחר מותו, קודם רבין לתואר “קדוש השלום”, והחלה בישראל תרבות הערצה לאיש, שלא נופלת מתרבות ההערצה הסובייטית לסטאלין. ישראל שוללת מפוליטיקאים ימנים שמרניים את זכותם למושב בכנסת באופן רשמי, תחת אמתלת “הגזענות”, שכל כולה מסתכמת בתעוזתם לשאול את השאלה הלגיטימית: האם מדינת ישראל מסכימה לכך שביום מן הימים יהיה כאן רוב מוסלמי?

ממשלות ליבראליות מאמינות שאין זה חוקי לתמרן בדעת קהל משלמי המיסים על חשבונם של משלמי המיסים. באופן רשמי, ממשלות מערביות נמנעות מתעמולה מבית. לא כך עם ישראל, שמפעילה קמפיין אדיר מימדים תחת השם “הסברה”. מכונת התעמולה הישראלית פנתה בתחילה לקהלים זרים, אך מאחר ולא הייתה מסוגלת להתחרות בסי.אן.אן ובי.בי.סי, היא פנתה לקהל מבית, ושטפה את מוחו בהבטחה שה”שלום” שווה כל מחיר, כולל מלחמת אחים. מכונת התעמולה הממשלתית הפיצה שקרים ללא סוף, כדוגמת הטענה שהמתנחלים ביהודה, שומרון ועזה חיים כולם על קצבאות – דבר שלא היה ולא נברא. שקרים דומים הופצו על יהודים דתיים באשר הם, עד שאוחדו השניים – דתיים ומתנחלים – אל משבצת “אויבי העם”. התקשורת מציגה את המתנחלים כדתיים קיצונים ברובם המכריע, מה שמעצב את משוואת השלום כ”אנחנו” (החילונים) “נגדם” (הדתיים). מכונת התעמולה פועלת ללא הרף כנגד מתנגדים פוליטיים, שהבולט ביניהם היה מסע ההשמצה וההכפשה שנוהל כנגד מאיר כהנא, כיאה למסורת משפטי הראווה הסטליניסטים.

הישראלים לא תומכים בממשלתם. ממשלתו של אולמרט נבחרה בידי 13% בלבד מהבוחרים הזכאים, ותמיכתה נשחקה מאז ללא הרף. הישראלים הצביעו לרבין שהבטיח קו נוקשה נגד הפלסטינים, שהבטיח “לסגור אותם בעזה על מנת שיאכלו אחד את השני כמו עכבישים בצנצנת”, רבין שקרא לשבור את ידי ורגלי המפגינים הפלסטינים באינתיפאדה, לא לרבין איש השלום. הישראלים כלל לא היו מודעים לכך שבזמן שרבין הבטיח קו נוקשה ליהודים, יוסי ביילין הבטיח לאבו מאזן ויתורים בקהיר. ישראל הצביעה לנתניהו שהבטיח לבטל את הסכמי אוסלו, וזה בתמורה ויתר על חברון לערבים. ברק נבחר על מצע “מר ביטחון” – ונטש את לבנון לחזבאללה, והציע לערפאת את יהודה , שומרון, עזה וירושלים. הישראלים לא הצביעו לברק שהעניק לערפאת את שדה הגז הטבעי היחידי בישראל, כביכול בכדי לאפשר לפלסטינים לקיים את עצמם, אך בפועל בכדי להעביר את שדה הגז לחברת BG ובכך לעקוף את דיני הרגולציה הישראלים. הישראלים הצביעו לשרון, מושל עזה הקשוח, האדם שהצליח להביס את הטרור – לא לשרון שהרס את בתיהם של 8000 איש בגוש קטיף. בישראל, הפכה זכות העתירה לממשל לפארסה. חצי מליון ישראלים השתתפו במחאה כנגד פינוי גוש קטיף, ונטישת הרצועה לחמאס, אך דעתם זכתה להתעלמות מופגנת.

היהודים ברובם המכריע מתנגדים למצעד הגאווה, לחלוקת ירושלים, ואינם מאמינים בשלום עם המוסלמים. מרבית הישראלים שומרים מצוות בחגים המרכזיים, שומרים שבת, וכשרות – ולא רק ברובד השטחי. “שלום עכשיו”, שזוכה לפופולאריות אדירה בארה”ב, אינה יותר מתנועת שוליים קיצונית בישראל, שזוכה לבוז אף מהשמאל. אך ארגוני השוליים השמאלנים התבוסתניים זוכים לסיקור תקשורתי חסר כל פרופורציה ונהנים מסבסוד אדיר מאירופה. אויביו האמיתיים של הממסד הישראלי הם היהודים הדתיים והלאומניים, לא הערבים. עם הערבים קל להתמודד באמצעים צבאיים, אך יהודים דתיים ולאומניים מערערים את לגיטימיות המשטר הפוסט סוציאליסטי המתבולל, שכל קשר בינו לבין יהדות מקרי בהחלט.