שלום עם המוסלמים יכול להיות רעיון נהדר, אך ישראל לעולם לא תוכל להתקיים בשלום מבין ים מוסלמים. מדובר כאן בשנאת זרים, קנאה, אסלאם – לא בסכסוך טריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים, אותם הערבים בכלל שונאים. ישראל היא האויב המושלם בעבור המוסלמים: שונה, חזקה אך נוהגת כחלשה, צדקנית. ההמולה אינה באמת סביב ירושלים או הגדה, המוסלמים לחמו ביהודים הרבה לפני שנכבשו השטחים הללו. המוסלמים הפלסטינים דחו את הצעתו של אהוד ברק -98% משטח הגדה המערבית, עליה הם כביכול מבקשים להקים מדינה. כיום, מסכים אבו מאזן להצעה דומה בתור קרש קפיצה להתקפות נוספות על ישראל – דבר המנוסח במפורשות באמנת אש”ף. הטרור הפלסטיני התעצם לאחר תחילת הסכמי אוסלו, ולאחרונה החריף בשנית אחרי ההתנתקות. הערבים מאמינים כי הניצחון קרב ועל כן מחרפים את מאמציהם למוטט את המדינה היהודית.

הערבויות האמריקאיות המלוות את תהליך השלום לא שוות כלום. ישראל הסתמכה על ערבויות עוד בשנת 56′ שלא עזרו לה במאומה עם ההתחמשות המצרית של 67′. הערבויות לא מנעו את נסיגת כוחות האו”ם מסיני, ולא עשו דבר בזמן שירדן הכפיפה את צבאה תחת הפיקוד המצרי. ישראל מעריכה יתר על המידה את הסיוע האמריקאי על מנת להצדיק את כניעתה לכל גחמה אמריקאית. ארה”ב חזרה בה מתמיכתה בהקמת מדינת ישראל ב48′, והטילה אמברגו צבאי על ישראל למשך שנים רבות. (כמו כן, ארה”ב פתחה את שעריה בפני 100 אלף מהגרים פלסטינים שפנו אליה לאחר שנכשלו בהשמדת ישראל ב48′. כעשר שנים קודם לכן, ארה”ב סירבה לקלוט לשטחה פליטים יהודים שברחו מהמשטר הנאצי.) ארה”ב אסרה על ישראל לפתוח במכת מנע בשנת 56′, אסרה עליה לפעול ב67′, ואסרה (הפעם בהצלחה) בשנת 73′. ארה”ב הגנה צבאית על כווית מול עיראק, אך ב56′ ו-67′ התכוננה להנחית חיילים דווקא בצד המצרי כדי לסייע במאבק נגד ישראל. קיסינג’ר הוביל את ארה”ב לתמיכה בישראל ב73′ רק בכדי לנגח את הסובייטים במזרח התיכון. הסיוע האמריקאי לישראל הינו זניח בהשוואה לתל”ג האמריקאי. ארה”ב נותנת כמעט אותו הדבר למצריים ולרשות הפלסטינית – במקרה האחרון, כמות אדירה בהשוואה לתל”ג הפלסטיני. ארה”ב מוכרת יותר נשק לערב הסעודית מאשר לישראל, והוציאה יותר כסף על המלחמה בעיראק מאשר על הסיוע הצבאי לישראל מאז הקמתה. השתלטות החמאס על עזה התאפשרה אך ורק בזכות התעקשותה של ארה”ב לנהל בחירות דמוקרטיות באזור, ובדומה גם מלחמת לבנון שפרצה לאחר ניצחון החזבאזללה בבחירות. המשטר האמריקאי דוחף למען קיום בחירות דמוקרטיות במצריים, שללא ספק יעלו את האחים המוסלמים לשלטון, ובפקיסטאן בה דמוקרטיה תעניק את כוח הנשק הגרעיני למוסלמים קיצוניים.

ארה”ב זקוקה לתהליך השלום בכדי להוכיח עצמה בפני המוסלמים. חזות אימפריאליסטית ויהירה הינה תמיד עדיפה. ישראל תטיב לא רק מהתנערות מארה”ב, אלא גם מהסרת עול תהליך השלום ההתאבדותי. לא יהיה שלום בין המדינה היהודית למוסלמים, ולו רק כי ריבונות לא מוסלמית על הארץ מהווה סוגיה מרכזית באסלאם. מוסלמים טובים יכולים להסכים לישראל זמנית בלבד, כמעמד של הפסקת אש. גם ישראל עצמה אינה מוטרדת יתר על המידה בשלום: היא לא חדלה ממרוץ החימוש (המלחמה הקרה בין ארה”ב לברית המועצות התנהלה כאשר שתי המדינות היו כביכול ביחסי שלום) ואינה מציעה נורמליזציה (גם לאחר שלושים שנות שלום עם מצריים, טרם הגיעה הנורמליזציה). המאבק הפלסטיני אינו באמת משמעותי: צה”ל כבר רמס בהצלחה מספר פעמים את ההתקוממות הפלסטינית, ולא תהיה לו כל בעיה לחזור על כך בעתיד. אנו רק מבקשים שארה”ב תפסיק לשלהב את הפלסטינים. אל תגרו אותם בהבטחות למדינה: הציפייה לויתורים רק מדרבנת ערבים לבחור בדרך הטרור, ולא מחדירה בהם רצון טוב. העלימו עין ממעשי היהודים במדינתם, כפי שאתם מעלימים עין מהמתרחש בכל שאר מדינות העולם.

הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים לא יפתור דבר. צבאות ישראל ומצריים גדלו לאחר החתימה על הסכם השלום – לפחות מבחינה תקציבית – בשל החשדנות ההדדית. ההסתה האנטי ישראלית מתמשכת ללא הרף במצריים, אין כל נורמליזציה, והשנאה ממשיכה להצטבר – כל אלה סוללים את הדרך למלחמה עתידית כוללת. איראן, וככל הנראה גם עיראק, לא יסכימו לשלום עם ישראל גם אם תפטר הבעיה הפלסטינית. לבנון תחת החזבאללה אולי תחדל מעוינות כלפי ישראל, אך הסכם שלום אינו נראה באופק. בפלסטין, הפלג הפוליטי הדומיננטי ביותר – החמאס, מסכים להפסקת אש בלבד, והפתח אינו יכול לאכוף את מרותו ולהבטיח שלום נצחי בין ישראל לפלסטין. תהליך השלום הינו מסוכן ביותר לישראל מבחינה אידיאולוגית וצבאית כאחד. ישראל שנוטשת את יהודה ושומרון מאבדת כל לגיטימיות דתית או היסטורית. הנסיגה מהגדה תצמצם את ישראל אל גבולות שאינם ניתנים להגנה- רצועת חוף ברוחב 20 קילומטרים, עליה שום מערכת הגנה נגד רקטות לא תוכל להגן.

יהודים היגרו לארץ ישראל מסיבות דתיות, היסטוריות ולאומיות אותן ניתן להגשים רק עם מדינה בגודל הגיוני הכוללת את ירושלים, חברון, ויהודה. עם כל רצוננו לשלום, הוא פשוט אינו בר השגה בזמננו – אולי עוד כמה מאות שנים כשהרוחות יירגעו.