המילה העברית לשכן – רֵע, נגזרת מאותו השורש של המילה רוע. הקשר הכביכול תמוהה הזה טומן בחובו את מהות הסדר החברתי: קהילות מושתתות סביב עשיית רע לזרים והתגוננות מפני רוע חיצוני. פעילות קהילתית, כלומר זו המצליחה לגייס את כלל הקהילה, נוטה להיות מרושעת. אפילו ההגנה על הטוב מוסווה פעמים רבות במעטה של רוע: הצבא הרוסי של מלחמת העולם השנייה הביס רוע גדול, אך התעמולה הסובייטית של ימים אלה התמקדה בעיקר בשנאה לגרמנים ולא במשהו טוב בהכרח. ברמה הקהילתית, השתלחות הגנתית מרושעת ברוע מהווה את הטוב הרווח ביותר.

טוב הוא מצבם הטבעי של בני האדם. הטוב אינו מצריך פעילות קהילתית. רוע הוא סטייה ממצב הטוב, הזזת מטולטלת המוסר של החברה מצריכה עשיית מעשה. רוע הוא דבר המדרבן מעשים קהילתיים, ומעשים קהילתיים נוטים להיות רעים.
כל הרוע זהה: הפרה כלשהי של החיים או מרכיביהם, כדוגמת כבוד או רכוש. הטוב לעומתו מתממש בדרכים מרובות: לימוד, הגשת סיוע, תעסוקה וכו.. כמעט כל עיסוק אנושי מגלם בתוכו את הטוב. טוב הינו מצב היעדר הרוע. ללא רוע, אנשים חיים חיי נורמאליות, וטוב הוא נורמאלי, ונורמאלי הוא טוב.

האבולוציה הנחילה חשיבה זו באדם: לא ניתן לפעול למען עשיית טוב. מי שרוצה להיות טוב, שפשוט יחיה את חייו הנורמאליים. התורה מגדירה את הטוב בעקיפין “לא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעת”. גישה זו, שהיא מושלמת 99% מהזמן, הופכת הרת אסון בעיתות משבר. מעטים הם הערבים והאוקראינים שבאמת השתתפו בפוגרומים, הרוב השקט של האנשים הטובים ישבו מהצד ולא עשו דבר. אנשים רעים פועלים בזמן שאנשים טובים נמנעים מפעילות, אלא אם כן מישהו מסית אותם לנגח ברוע עם רוע משלהם, ולמגר את הרוע המקורי.

במרבית המקרים, מנהיג שכזה אינו קם בזמן, והרוע משגשג ברמה הקהילתית.