אוסאמה נחל מספר הצלחות ביחסי ציבור, והתקשורת המוסלמית לא פספסה שום הזדמנות לפאר אותן. בניגוד לתפיסה המערבית, התקשורת המוסלמית דווקא נוטה להיות מאוד מתחשבת, בעיקר על רקע “סקירות המומחים” המגוחכות שמוצגות בדרך קבע בעיתונים “רציניים” כדוגמת הניו יורק טיימז. חברות עניות, בהן הציבור אינו מסוגל להגשים את שאיפותיו הלאומיות במימד הכלכלי, נוטות דווקא לאכוף אמות מידה עיתונאיות גבוהות מאשר הנהוג בחברות צרכניות. קביעה זו הוכיחה עצמה בעיקר בשנותיה האחרונות של ברית המועצות, שם רווח החופש, אך לא העושר החומרי. עצם העובדה שאוסאמה עדיין חי מצטיירת בעיני המוסלמים כניצחון גדול. אוסאמה הרועה אומנם לא הרג את הגוליית האמריקאי, אך הוא בהחלט הסב לו פנס בעין. מודע דעתם של המוסלמים אמורה לעניין את ארה”ב? מכיוון שחולשה, גם אם היא מדומיינת בראש התוקף, מדרבנת תוקפנות. אוסאמה הראה שארה”ב באמת נידונה יותר לתקוף מוסלמים ומדינות עולם שלישי על סמך אמתלה רופפת כדוגמת עיראק.

אוסאמה ככל הנראה ראה בטאליבן כבלתי חיוני, ואין ספק שהוא נהנה לראות את ממשלת הבובה האפגאנית שהעמידה ארה”ב בקאבול נכשלת, בעודה מושכת לעברה שנאה רבה יותר משאי פעם הצליח הטאליבן לעורר בקרב העם האפגאני. בעבור בן לאדן, היה זה משתלם לאבד את הטאליבן אך לזכות במוג’אהידין פונדמנטליסטים – חבריו הקרובים – המכהנים בממשלה האפגאנית תחת חסותה של ארה”ב. כעת ארה”ב מבקשת להפוך את מסע הענישה המוצלח לכיבוש כושל: התמיכה לטאליבן גדלה מדי יום בעוד שממשלת הבובה האמריקאית מתערערת יותר ויותר. במקום לעזוב את אפגניסטן כמנצחת לפני חמש שנים, ארה”ב הולכת היישר להפסד נוסף – ואוסאמה יגרוף את הקרדיט. הטאליבן אינו קרוב במיוחד לאוסאמה, הם פשוט לא יכלו לסרב הכנסת אורחים למוסלמי בולט. מעמד האורח הינו חשוב ביותר בין המוסלמים שוכני ההרים, ודרישתה של ארה”ב להסגיר לידיה את בן לאדן מין הסתם הפכה את העניין לסוגיה של כבוד. לארה”ב לקח כמאה שנים לרמוס את הפשיעה המשתוללת במערב הפרוע, והחדרת תרבות באפגאנים תיקח הרבה יותר מכך. מהלכו של אוסאמה מול מושארף התבצע בגאוניות. אוסאמה נמנע ממתיחת ביקורת על הגנרל עד שזה נקט בעמדה פרו אמריקאית מוצהרת כנגד הטאליבן – ארגון פרו פקיסטני. כאשר דעת הקהל בפקיסטאן השתנתה כאופן כמעט מוחלט כנגד מושארף, אוסאמה גם הוא התנכר לו. לאחר שארה”ב, כהרגלה להזניח בני ברית ולשלם לאויבים, סיפקה מעט מאוד סיוע לפקיסטן בתמורה לבגידתה בטליבאן ובקשמיר אך הוציאה סכומי עתק על אפגניסטן ועיראק, הביקורת של אוסאמה כנגד מושארף זכתה לצידוק בעיני העם הפקיסטני, מה שהעלה את קרנו בעינם. טיפשותם האסטרטגית של אויביו של אוסאמה שיחקה לידיו.

כיום מתברר כי אלקאעדיה היה הכוח היחיד שהתנגד בעקביות לסדאם בזמן שלטונו, וכיום נלחם ארגון אלקאעידה בעיראק בלוחמים תומכי מפלגת הבעת’ המגובים על ידי ארה”ב. משום מה, נמנעת ארה”ב באדיקות מכל הזדמנות לערער את תפיסתו הציבורית של אוסאמה. אף אחד לא מדבר עליו כפחדן המתחבא במערה, כסעודי מטומטם, כנדבן שלא ראה מלחמה אמיתית מימיו, כגנב שמשקיע כספי תרומות בעסקיו. במקום זאת, אחד אחרי השני, מציגים הממשלים השונים בארה”ב את אוסאמה כאיום ממשי על בטחון המדינה, ובכך רק תורמים להעצמת דמותו בעיניהם של מוסלמים ברחבי העולם. בכל פעם שנשיא אמריקאי מזכיר את שמו של אוסאמה במקום להתייחס אליו בעקיפין, תהילתו עולה. מוזר שאף יועץ מדיני לא טרח לומר לנשיא דברים כה פשוטים מעין אלה אודות המנטאליות הערבית.