מבחן המידתיות בתגובות צבאיות איננו הולם. המבחן האמיתי הוא “מהי המכה המינימאלית שתשיג את התוצאה הרצויה?”

קשה להגדיר את המידתיות: האם זהו טיל תמורת טיל? קילו חומר נפץ תמורת קילו דומה, גופה תמורת גופה? אולי זה דווקא אחוז מהאוכלוסייה תמורת אחוז מהאוכלוסייה? מדידות שונות מתירות תוצאות שונות: העזתיים שיגרו הרבה יותר טילים אל עבר ישראל, אך אלה היו חמושים בהרבה פחות חומר נפץ. מחבלים פלסטינים ניסו להרוג הרבה יותר יהודים מאשר שניסו היהודים להרוג פלסטינים, פשוט היהודים מוצלחים יותר במטלה. מתי נכנסת המידתיות לפעולה? אם המידתיות היא המענה הצודק לכל אלימות שהיא, אזי לאפגאנים ועיראקים יש זכות מוסרית מוחלטת להרוג מיליוני אמריקנים בנקמה מידתית. אם זוהי רק תגובה הולמת לתוקפנות, אז אנו מגיעים לתחתית המאבק המשפטי, לפיו יש להגדיר מהי תוקפנות. האם מלחמתה של ארה”ב באפגניסטן ושל ישראל בעזה היו התקפיות, או שמא הגנתיות? חבר המושבעים נכשל להגיע במקרים אלה לקביעה ברורה מכיוון שאלימות נוטה להסתחרר: שני הצדדים מפרים הסכמים ועושים הכל מלבד לצאת למלחמה, וכאשר המלחמה לבסוף מתחילה התוקפן נוטה לטעון שהוא פועל בהגנתיות. בעייני גנרלים גרמנים במלחמת העולם השנייה, נתפסה הפלישה היזומה לברית המועצות כמכת מנע הגנתית.

כלפי מי תקפה המידתיות? כאשר אזרחים יהודים נתונים תחת התקפה, המידתיות תציע דווקא רדיפה אחר אזרחים פלסטינים, ולא לוחמים. זוהי גישת ה”גן ילדים תמורת גן ילדים”. אך אנו לא אונסים את משפחת האנס.

אפילו חז”ל נטו להתנגד למצוות “עין תחת עין” בטענה שהיא אכזרית בעיוורונה, ופרשו אותה מחדש כתשלום פיצויים. המבצע הישראלי בעזה, שגרם לאבדות והרס אדיר, לא הפסיק את ארגוני הטרור משיגור קסאמים. אין ספק, שתגובה מידתית גרידא, כדוגמת שיגור רקטות ישראליות קטנות אל לב העיר עזה, לא הייתה משנה את גישת המחבלים. אך גם הפיצוי איננו מעשי: על פי קנה המידה האמריקאי לפיו מוות לא הוגן (wrongful death) חייב בפיצוי כספי, אז לפלסטינים באמת ואין מספיק כסף בשביל שישראל תחרים.

לפרשנות הפיצויים של “מידה כנגד מידה” יש מימד נוסף: על עונש התגמול לפצות על הנזק שנגרם. הקורבן ומשפחתו צריכים לראות את עין התוקפן מוסרת בכדי להרגיש שצדק אכן נעשה. בכדי שהפיצוי יהיה אמיתי, על הנזק ההדדי להיתפס כשוויוני. אבל כאן נמצא הטריק: בזמן שהנזק המקורי נגרם לבן משפחה, העונש מוסב על זר מוחלט, ועל כן אינו יכול להיתפס כשוויוני. כאשר בני משפחתנו נפגעים, אנו מיד רוצים בענישה הרבה יותר קשה למי שפגע בהם. היהודים הם משפחה אחת, בני ישראל. כאשר זר פוגע ביהודי, מידתיות רגילה לא תספיק לנו. אני לעולם לא אסתפק בהוצאת עינו של פלסטיני כגמול על עינו של בן משפחתי, או של שאר חמשת מליון היהודים. אולי אלף עיניים.

במקום זאת, הגישה הפרקטית היחידה לאלימות הינה “הכמות המינימאלית הדרושה, אשר מומתקת בדרך דוקטרינת האפקט הכפול”: נזקים משניים מותרים כל עוד אלה באמת משניים. הכמות המספקת יכולה להיות כל דבר: אם המתקפה האדירה של ישראל בעזה נכשלה בעצירת ירי הקסאמים, אז אולי עלינו לנסות את הטקטיקות בהן השתמשו המצרים, הסורים, הירדנים והלבנונים בנסיבות דומות: אלה ירו פגזים וארטילריה ללא הבחנה אל עבר ההמון הפלסטיני על מנת להשתיק אותו זמנית.

דוקטרינת המינימום הדרוש מוצגת בתורה: גנבים מוענשים בקנס פי 2-5 בעלותו מה שגנבו בכדי להניא אותם מחזרתיות. כאן, בוודאי שיעילות קודמת למידתיות.
אין מדינה אחת בעולם שנשמעה עד היום למידתיות בעת מלחמה, אלא כיוונה רק לעבר יעילות – כלומר ניצחון בכל מחיר. לאחר שמדינות רבות היו מוכנות לשלם כל מחיר בתמורה לניצחון, לא יהיה זה תמוהה אם ישראל תשווה את מחירה לשלהם.