פורים

בדומה ליתר הפסטיבלים היהודיים, גם פורים במהותו הינו חגיגה צמאת דם.
בפסח, התגלה ה’ לבני ישראל באמצעות רצח עם שהמית על המצרים, (שמות פרק ז’:ה’, י”ד:ט”ז) אז היו היהודים לא ממש תקינים פוליטית: הפעם היחידה בתורה בה מכונים גויים כ”רֵעים” הינה כאשר היהודים לוו תכשיטים משכניהם המצרים ללא כל כוונה להחזיר אותם.

בחנוכה, אנו חוגגים את ניצחונם של המכבים, יהודים אורתודוכסים קיצוניים, על הליברלים – במלחמת אזרחים עקובה מדם. המלחמה פרצה עקב רצונם של הליברלים לשלב ביהדות מספר מנהגים מהתרבות ההלניסטית, ושאיפתם להפוך אותה לסובלנית ופתוחה יותר ליתר הדתות. מלחמת המכבים לא סבבה סביב עצמאות, יהודה פשוט עברה משלטון סורי לרומאי.

ב-פורים, אין אנו חוגגים את גאולתנו מהמן הרשע. הוצאתו להורג התקיימה תשעה חודשים מוקדם יותר (אסתר, ח’:ט’) בגין שתי עבירות: רקימת מזימה כנגד בני עמה של אסתר וניסיונו לאנוס אותה (ז’:ח’), אז מונה מרדכי במקומו. אין זה הגיוני, שבסדר אירועים זה הייתה ההשמדה באמת יוצאת לפועל. בהתאם למנהגי המזרח התיכון דאז, צו שלא זכה לשדולה אקטיבית לא זכה להתממש. כך שעם מותו של המן, היו היהודים בטוחים מפני השמדה למרות שאת הצו הרצחני שפרסם אחשוורוש לא ניתן היה לבטל באופן רשמי.

חגיגת ה-פורים מציינת את המאורע בו היהודים הרגו “את שונאיהם” (ט’:י’). לא היה זה “עין תחת עין” ואף לא המצווה הרבנית של “הבא להורגך השכם להורגו” מכיוון שהמדרש מתאר שגם ילדי השונאים נטבחו. הייתה זו מלחמת מנע קלאסית, אם כי מעט מאוחרת. המן מכונה “אגתי”, כלומר צאצא של אגג מלך העמלק, עליו חס המלך שאול והנביא שמואל חתך לשתיים. צרת המן נפלה עלינו מכיוון שמספר מאות שנים מוקדם יותר, שאול, מלך יהודי טוב, נהג בהתאם ל”רחמי האיוולת” – ולאחר שהביס את העמלק, רחם על מי שלעולם לא היה מרחם עליו.

דוגמתו של המן הינה עקבית להגיון התורני הרווח. ה’ ציווה על היהודים לא להשאיר כל זכר ליושבי הארץ לאחר כיבושה. אם אלה מבקשים לעזוב מרצונם, הם רשאים לעשות זאת – אך אם הם מעיזים להילחם, יש להשמידם עד הילד האחרון. ההיגיון האלוהי הינו ללא רבב: אם יורשו יושבי הארץ להישאר, הם לעולם יזכרו שהיהודים לקחו את אדמתם. הם לעולם ישנאו אותנו ויילחמו בנו. תחת הנהגתו של מרדכי, היהודים הבינו את מה ששאול לא הבין – חובה להשמיד את שונאינו, והרגו אותם. לו היו ילדי השונאים נשארים בחיים, אלה פשוט היו מנציחים את מעגל האלימות כאשר היו גדלים- ודורשים נקמה.

פורים

היהודים ניצחו את אויביהם ביום ה13 לחודש אדר (ט’:א’). ביום ה14, היהודים נחו (ט’:י’ח) והרגו אויבים נבחרים. כאשר אנו חוגגים את חג הפורים ב14 לחודש, מדובר בהרג אויבינו ולאו דווקא גאולתנו מידי השמדה.
ייתכן ודברים אלה יישמעו מוזרים למי מאיתנו שחונכו להאמין בהבל המוחלט- שהיהדות היא דת האהבה. סליחה, אבל לא. היהודים מצווים לאהוב רק את רעיהם רודפי הצדק. אויבים ופושעים חייבים בשנאה ובמיגור. היהודים הם נורמאלים, וכשאר האנשים הנורמאלים גם אנו זכאים לשנוא ולהרוג את אויבינו. הרגנו את השייח’ אחמד יאסין מהחמאס יחד עם משפחתו בדיוק כפי שתלינו את המן לצד משפחתו לפני 2500 שנה. במקרה שסופר לכם שכיום אין יותר עמלק, דעו כי על פי השוואותיו של רש”י, הגרמנים הם העמלק, והרב הראשי האשכנזי לישראל אמר בבירור כי הערבים הם עמלק. אם אתם רוצים להקל קצת מרגשות האשמה, חשבו על כך שהמתיישבים האירופאים יישבו וכבשו את אמריקה תוך דבקות אדוקה בהלכה המקראית: השמידו את הילידים, והקימו מדינה נאורה וליבראלית על השטחים הכבושים. עוד מאתיים שנה, אני מאחל שנוכל לשבת ולהצטער על מה שעשינו לילידים בארץ הקודש כאשר כבשנו אותה.

בפורים, היהודים מצווים להשתכר עד שלא יוכלו להבדיל בין ברכת מרדכי לקללת המן. הכוונה היא שאנשים שיכורים שוכחים את עקבות התקינות הפוליטית, ועל כן הם חופשיים להתחבר לאמת הפנימית: ברכתו של מרדכי היא קללתו של המן. מותו הוא הפרס שלנו.

למקרה והיהודים חושבים שנוהג פורים הינו מיושן, שמות הדמויות הפועלות טומנות בחובן רמזים רבים: השם מרדכי נובע משם האל הפגאני מרדוך, ואסתר מהאלה עשתרת. גואלי העם היהודי היו שני יהודים מתבוללים שאפילו שמותיהם היו פגאניים. אחת הייתה יהודיית חצר, והשני – מנהיג יהודי שרצה להפוך ליהודי חצר. בזמנים הקריטיים, הם השתנו.