גיור

הדיון בדבר הקלת תהליך הגיור לנשים נוכריות הינו תמוהה: אין גיור שכזה מלכתחילה. התורה כלל אינה טרדוה בנשים: “ה’ הוא אביך, כתוב, לא – ה’ הוא אמך”. שבטי ישראל אף החלו את דרכם בדרך הרחם של נשים נוכריות – שפחותיו של יעקוב, עימן הוא לא טרח להתחתן. בתורה נכתב שהן “ניתנו לו” בידי נשותיו.

ארבעת האמהות היו בתחילה פגאניות. אף אחת מהן לא התגיירה באופן רשמי. רחל עסקה בעבודה זרה גם לאחר שהתחתנה, היא גנבה את פסלי האלילים של לבן. הטיעון שהיא לקחה אותם מלבן בכדי למנוע ממנו לעבוד אלילים הינו שגוי: מדוע היא הסתכנה בהחבאת הפסלים במקום לשרוף אותם?

חז”ל ניסו לטעון כי דבריה של רות, סבתו של המלך דוד – “אלוהיך הוא אלוהיי” מהווים גיור. אך זוהי עמדה מכשילה. מאחר שאם רות האלמנה התגיירה בפני נעמי, משמע שהיא לא גוירה בעבר, ושהיא למעשה הייתה פגאנית כאשר היא נישאה לבנה של נעמי.

התלמוד אינו קובע הליך גיור ספציפי, וזה מסיבה מסוימת: אף אחד לא טרח לשאול נשים. אלה פשוט היו נישאות ל-יהודים בטקס יהודי, ומקיימות אורך חיים יהודי. הספיקה טבילה במקווה לפני הנישואין – והיא הוכרה כיהודיה.

רבנים המציאו את הגיור הנשי לפני כמאה שנים כאשר משפחות חילוניות הפכו לדבר רווח, ועצם הנישואין ליהודי לא הכתיבו עוד בהכרח אורך חיים יהודי. הגיור הפעוט לא שינה את העובדות: משפחות אלה לא חיו כיהודיות וצאצאיהן כלל לא הזדהו עם היהדות.

זהי הנקודה: נשים נוכריות יכולות לקיים אורך חיים יהודי וללדת ילדים יהודים, אך לעולם לא להפוך ליהודיות בעצמן.

חז”ל דיברו על קיומה האפשרית של “הנפש היהודיה” הנפרדת, אך מה בדבר גיורים? אין זה סביר שאלה יכולים לזכות בנפש חדשה עם רגע הגיור – זה מריח יותר מדי כמו היונה וטקס ההטבלה הנוצרי, אם אתם מבינים את כוונתי. חז”ל פתרו סוגיה זו בטענה שאדם המיועד להתגייר בחייו נולד כבר עם נפש יהודיה. נשמע מעט מפוקפק…

גיור

יהדות, בדומה לכל לאום אחר, הינה סוגיה של דם, בין השאר. אני לא מתכוון להכיר ב-שחורים אפריקאים, או בגיורים מפוקפקים אחרים כ-יהודים. יתרה מכך, יהדות הינה תולדה של היסטוריה משותפת וניסיון. מישהו שהוריו סייעו בשילוח קרובי משפחתי לאושוויץ אינו יכול להיות יהודי. כאשר בני משפחתי צעדו אל מותם עירומים וקופאים, בני משפחתו צחקו עליהם. לו יתגיירו אנשים אלה מאה פעמים מחדש, זה לא ישנה את העובדה הפשוטה הזו: בני משפחתם רצחו את בני משפחתי, אנו אויבים.

קשה לי מאוד להזדהות עם כלל ה-יהודים. הרב כהנא המוערץ, לדוגמא, הינו זר לי. תרבותי היא זו של ולדימיר ז’בוטינסקי. מאיר כהנא גדל חופשי מפחד, הוא ידע אנטישמיות אך לא רדיפה. הוא מעולם לא חווה את חייו הרוסיים הסוערים של ז’בוטינסקי או שלי – פחד מתמיד, הדרישה לאגור את כלל כוחותיך בכדי להיות מסוגל להתהלך ברחוב בראש מורם. בעבור מאיר כהנא, אנטישמים היו מי שלעולם טועים, ומוקעים בתרבות הכלל – ועל כן מטרות לגיטימיות. בעבורי, ובעבור ז’בוטינסקי, היו אלה אנשים שקיימו את הנורמה. המדינה הייתה בבעלותם, הממסד סייע להם, והיהודים היו קיימים בקרבם רק כל עוד המדינה הואילה בטובה לאפשר להם לחיות. בעבור כהנא, להתעמת עם אנטישמים היה דבר צדק בדומה להתמודדות מול גנב. בעבורנו היה זה מרד נואש בדומה למלחמת המכבים. מרבית היהודים לא רצו להסתבך – והתבוללו. אחרים ניסו להתעלם – הם התמודדו עם עלבונות ואלימות מצד אנטישמים והסתגרו בחברה סגורה לצד חברים גויים סובלניים: אפילו האנטישמים הגרועים ביותר התחברו עם יהודים בחייהם הפרטיים. מעטים מאיתנו דיכאנו את הפחד ועמדנו בראש מורם. כל שונא יהודים נתעב שהבסנו הקביל לקרבות בהם ניצח הלגיון היהודי האמיץ של ז’בוטינסקי. איזה מתגייר מסוגל להבין, או להזדהות עם ההשפלה והסבל היום יומיים – ועימה את אומץ הלב והתתמודדות שמעצבת נפש שונה לחלוטין? האמת היא שעמוק בפנים, זוהי למעשה אותה הנפש: זהו אותו היהודי מהגטו בעל הגישה החששנית מפני הגויים, רק שהפעם הוא עטוף במוסר ושליטה עצמית. הוא אינו אמיץ, הוא פשוט למד לדכא את פחדיו – אלה אינם דחפים טבעיים, אלא קול פנימי נרכש האומר – “אתה חייב”. זהו טבע שני, החל מזכרונות הילדות המוקדמים ביותר בהם למדת שאינך כשאר הילדים, וכי עליך להיות טוב יותר מכולם בכדי לשרוד. בכל רגע מחייך אתה שואף להצטיין בכל תחום בו תיתקל מאחר ובעבורך – בינוניות משמעה מוות.

גיור

נחסכו ממני מחנות המוות במספר שנים בלבד, אך אני מזדהה עמוקות עם ניצולי שואה המספרים אודות הוקרת התודה האדירה שהם חשו כלפי הגרמנים הנדירים שלא בעטו בהם, על אף שיכלו. גם אני תפסתי עצמי פעמים רבות מוקיר תודה לגויים הנדירים שלא נהגו כלפי באנטישמיות, על אף שהייתה זו הנורמה ולא ציפיתי מהם לאחרת. אני נזכר בחוויית ילדות ברוסיה, בה גדלתי לאהוב את העם הארמני, למרות שלא היכרתי שום ארמנים, מאחר ונפוצה שמועה בקהילה היהודית כי עם זה אינו ניחן באנטישמיות. בעבורנו, אנטישמיות הייתה הנורמה. העולם היה מחולק ל”אנחנו מולם – ומול עוינותם”. שנאה ובידוד היו הסדר הטבעי של הדברים. השואה, שהיא כה בלתי נתפסת בעיני הזולת, לא הייתה יותר מביטוי ברוטאלי של הנורמה הרווחת. היהודים ציפו לחיות בצל המוות במשך מאות רבות. בפני מעשי הטבח, היצר הטבעי שלנו כבר היה לקבל את הגזירה במקום למרוד ללא כל סיכוי. איזה מתגייר יוכל אי פעם להבין זאת?

אדם מערבי יכול להשתקע במערב הסהרה אך הוא לעולם לא יהפוך לאחד הילידים. זכרונות ילדותו, וניסיון חייו, יהיו תמיד שונים לחלוטין מאלה של האפריקאים סביבו שלחמו בכדי לשרוד. בדומה, גויים יכולים להצטרף לעם היהודי, אך הם לעולם לא יוכלו להפוך ליהודים.

אנו מברכים על הצטרפות הגויים ל-יהדות. הם מביאים לנו נורמאליות. הם אינם יודעים פחד מכיוון שהם מעולם לא חוו את הפחד עליו גדלנו. הם יכולים לגדל ילדים יהודים טובים. אך אל נא נשלה את עצמנו – הם אינם יהודים.