בדרכם להשמדה בידי הגרמנים, היהודים התנהגו כביכול באופן תמוה, ונכנעו נוכח המוות. אך התימהון נעלם כאשר אנו מבינים שאחרים התנהגו בדיוק באותו האופן. שבויי מלחמה רוסים, יהודים מערב אירופאים מתבוללים, וצוענים, לדוגמא. הוסיפו לכך את דמותו של פושע מורשע הנידון למוות ומקבל בהכנעה את יכולתו של האדם החמוש להביא את חייו לקיצם. כדבריו של פרימו לוי, אותו האדם אף נוטש את כוחו האחרון הנותר לו – לסרב להסכים. היהודים בכניעתם התנהגו באופן פסול ומתועב, אך עם זאת, כל כך אנושי.

ההיסטוריה החברתית הטמיעה בתודעה האישית של כל אדם, את הסטריאוטיפ לפיו לממשלה יש מונופול על כוח. אנשים חופשיים נספו תחת פשיטותיהם של כובשים. כפי שציין מקייאבאלי, לא ניתן לכבוש עם שאינו מורגל לכניעה – כך שאנשים רבים שהתנגדו בשם החופש הושמדו בידי כובשיהם. בעולם האנושי של מלחמות בלתי פוסקות, הכניעה הוכיחה עצמה כתכונה הישרדותית מועילה.

היהודים העתיקים סרבו להיות כנועים: הם פתחו במלחמות ההרסניות של המכבים, מרד בר כוכבא, ונהגו בקנאות בלתי מתפשרת. יוסף בן מתתיהו ציין כי בפעמים רבות בהן יהודה הייתה קוראת לעזרתם של יהודים, אלה נהגו להשמיד קהילות פגאניות שנקלעו לדרכם בדרך. לאחר כשלון מרד בר כוכבא, חז”ל לא חסכו באמצעים על מנת להכניע את היהודים: החל בקשירתם בשלל איסורים, פרשנויות ומצוות, וכלה בהוקעת תקוותיהם המשיחיות. היהודים –  כנועים אך חיים, היו עדיפים על פני גאים ומתים.

הגרמנים דאגו לאפשר ליהודים להחזיק בתקוות ההישרדות בדרך עבודה או מזל. היהודים עלו על רכבות המוות מצוידים במזוודות וכרטיסים עליהם הם שילמו. תאי הגזים הוסוו כמקלחות. בגטאות, כל שמועה בדבר קיום של מחנות המוות הופרחה כשקרית, ובבתי החרושת, מספר קטן של יהודים שלא היו חברי הקאפו שרדו שנים – מה שנתן תקווה ליתר היהודים שגם הם יצליחו להתחמק מאש המשרפות.

יושבי מחנות העבודה הגרמניים לא היו מסוגלים להתמרד מבלי שיתגלה הדבר לרשויות באמצעות בוגדים. מהיום הראשון במחנות, הפועלים הורעבו כך שכוחם היה מינימאלי. לא היה להם לאן לברוח: אפילו אם הם היו מצליחים לברוח מהמחנות, הפולנים היו מסגירים אותם חזרה. המספר המקועקע על ידם הפך אותם קלים לזיהוי.

רעב קשה והשפלה שללו את היכולת לתכנן כל פעילות נגד השלטון. אנשים היו טרודים מעל לכל בהישרדותם היום יומית. תקוות חייהם הצטמקה מחיים וחופש, ליכולת לשרוד עד חלוקת הלחם הבאה. לאחר מספר ימים במחנות, החופש הפך למושג מעולם אחר.

ליהודים בגטאות עמדה הברירה בין מוות ודאי אם ינסו לברוח, לבין התקווה להישאר ולשרוד. החיים בגטו היו גיהינום, אך היהודים דאז לא התברכו בידע הנוראי בו אנו מחזיקים כיום. בגטו ורשה, אחוז ההישרדות עד לשלבי הפצצה האחרונה והגירוש היה עדיין הרבה יותר טוב ממה שיכלו היהודים לצפות לו במקרה של בריחה. הפולנים הרגו את הפליטים הרבה יותר בנחישות מהגרמנים – עד שהגרמנים עצמם החלו בהשמדה.

ביאליק גינה את השתיקה היהודית נוכח פוגרום קישינייב, אך מה כבר יכלו היהודים לעשות? היה זה הטבח הגדול הראשון בשלושה דורות, והיהודים לא היו מסוגלים להילחם במשטרה שפשטה מהם את נשקם. לחימה כנגד האספסוף גם היא הייתה חסרת טעם בעבור משפחות יהודיות שנכלאו בבתיהן, על אף שאולי היה זה הדבר הנכון לעשות. מספר אירועי התנגדות לפורעים הערביים בזמן טבח חברון ב29′ לא הוביל לעצירת הטבח. לאחר שניחנו בידיעה אודות פוגרום קישינייב, יהודים רבים העיירות אחרות התכוננו וניהלו בהצלחה את ההתנגדות החמושה נגד המשטרה והאספסופים, על אף שהם בסופו של דבר נחלו כשלון במרבית המקרים.

במקרים ברורים רבים, היהודים התנהלו באופן שקשה להסביר. הם חפרו את קבריהם במו ידיהם במקום להסתער על כיתות היורים בידיהם ולנסות לכל הפחות להרוג כמה תוקפים בתהליך. הם נכנסו לתוך חפירות בוציות ועמדו על מאות גופות ערומות בציפייה למוות כהוראת שוביהם הגרמנים והאוקראינים. הם עלו על רכבות המוות לעיתים עם ידיעה מלאה אודות גורלם. התנהגות שכזו נצפתה גם באומות אחרות במהלך מלחמות שונות בהיסטוריה. הבורים חפרו לעצם את קבריהם, והרוסים לא עשו דבר נוכח הרצח ההמוני של מלחמת האזרחים.

הנה הנקודה: בזמן מלחמה או כל יוזמה רצחנית אחרת, הכל מותר. בזמן מלחמה, המסגרת הקוגניטיבית עוברת לתפקד במישור אחר: כל מה שגורם לנו סלידה בעיתות שלום, הופך למקובל. המוות הופך לדבר נורמאלי. אנשים מתרגלים לקיום תחת איום, ואינם מתמרדים. מסיבה זאת, חוסר ביטחון ארוך טווח הינו הכרחי לשם קיום שלטון טוטליטארי. אנשים שמתכוננים למותם הם כנועים בכל הקשור לסוגיות היום יום. יהודים, שהתרגלו להפצצת שדרות, לא ימחו על חלוקת ירושלים.