טענות החמאס לניצחון במלחמת עזה אינן תלושות מהמציאות. ממשלה ששורדת מלחמה יכולה בהחלט להכריז על ניצחונה. במקרים נדירים, התנאים הצבאיים הינם כה משפילים שהממשלה השורדת אינה יכולה להכריז ניצחון, אך כמו כן, גם לא על הפסד. ב67′ מצריים וסוריה ספגו השפלה צבאית אדירה, אך לא הפסידו במלחמה: הממשלות שרדו, ושתי המדינות והצבאות נותרו פחות או יותר שלמים.

חמאס נותר בשלטון לאחר מלחמת עזה, אך אולי ישראל יכולה לטעון לניצחון על סמך השפלתו? זו הייתה יכולה להיות טענה קבילה לו היינו מפסיקים את המבצע ביומו השני. לאחר שארבע מאות פשיטות אוויריות השמידו את כלל תשתית החמאס מעל הקרקע, והרבה ממה שמתחת לקרקע, הושב כוח ההרתעה של ישראל. המכה ללא ספק הייתה הרסנית, והמבצע היה מוצלח ומשפיל לחמאס. הבעיה היא, שלממשלת ישראל לא היה את השכל לסיים בו ברגע את המבצע.

שבועות הלחימה חסרת ההחלטיות ביססה טענה ישראלית חדשה: לעקור את שלטון החמאס או לפחות לעצור כליל את הברחות האמל”ח לעזה. שתי המטרות הללו לא הושגו, והמבצע הפך לכישלון. חמאס שרד את המלחמה הישראלית כנגדו וחזר לפעילותו בשגרה – על כן, הוא הכריז על ניצחון.

יש הבדל דק בין “לנצח”, ול”לא להפסיד”. במלחמה, מטרת החמאס הייתה לשרוד, לא להשמיד את ישראל. במובן הצד הזה, ארגון הטרור ניצח. כמו כן, חמאס ניצח את ישראל גם במובן הרחב יותר: הוא לא הושפל, והפגין אורך רוח בפני מוות וייסורים.

סיבה מרכזית לפינוי גוש קטיף הייתה הרצון להביא לסוף המתקפות הפלסטיניות. היהודים ברחו מהצפון תחת מתקפת הטילים מדרום לבנון. שדרות, שנפגעה בידי רקטות ביתיות מעזה, חזתה בעזיבתם של מרבית תושביה.מנגד, העזתיים לא חדלו מתמיכתם בחמאס חרף ההרס האדיר שהביא עליהם הארגון. ניתן להתווכח עד קץ הזמן על כך שהיהודים הנסים פעלו בהיגיון בעוד שהערבים לא, אך דיון זה אינו רלוונטי: יהיה אשר יהיה הרציונאל, העזתיים מראים הרבה יותר אורך רוח נוכח כוח פולש. גם במובן הזה, הם השיגו ניצחון מוסרי.

האם ישראל יכולה הייתה לשלול מהחמאס והעזתיים את הניצחון? אופציה אחת כבר נידונה, פשיטה אווירית מהירה ומשפילה. אופציה שנייה, אשר הייתה רצויה על חיילים רבים בצה”ל, היא להמשיך את המבצע עד שיושמד החמאס במחילותיו. חיילים רבים בשטח כעסו על משחקיה הפוליטיים של הממשלה וצעקו להעמיק פנימה אל תוך העיר עזה. אך הממשלה בחרה בפינוי והעניקה את הניצחון לחמאס.