שנאה

כאשר כל כך הרבה יהודים עובדים בסוכנויות פרסום, אוזלת ידה של ישראל בזירת יחסי הציבור במערכה בעזה נראית תמוהה ביותר. יש הבדל אדיר בין פרסום מסחרי, ופוליטי. הראשון מבוסס על משיכה, השני על שנאה.

אנשים קונים מוצרים כי הם אוהבים אותם, אך מקבלים מדיניות פוליטית כי הם שונאים את האלטרנטיבה. הסתירה הינה שטחית: אפילו מוצרים מורכבים כדוגמת מכוניות הם פשוטים להבנה והערכה בעיני הצרכן. אך מדיניות פוליטית היא דבר מסועף ומורכב מדי בכדי להעריך נכון. פעמים רבות, אין כלל מדיניות, אלא רק התנגדות למדיניות היריב. מי באמת מסוגל להצביע על הבדלים משמעותיים בין מועמדי הרפובליקנים והדמוקרטים בבחירות האחרונות, בעיקר כאשר אותם מקורות המימון עומדים מאחורי שני המועמדים? במאמץ להשיג את התמיכה הרחבה ביותר, מצעי המפלגות מנוסחים בכוונה באופן מעורפל ובלתי נבדל אחד מהשני. במלחמות, המטרות הפוליטיות הן מעורפלות אם בכלל הן קיימות, ותעמולה מעוותת אותם אף יותר. היכולת להחליט מי צודק בסכסוך מרוחק הינה בלתי אפשרית עקב המחסור בניסיון מעשי ומידע בסיסי. מערביים התומכים בשבט נרדף בדרפור אינם יודעים בכלל מי רודף את מי, ואינם מודעים כלל לעובדות חשובות: מעשי העוינות באזור מתרחשים מזה מאות שנים, והשבט שעתה נרדף היה זה שיזם את סבב העוינות הנוכחי.

בשונה מאינסטינקטים צרכניים, האינסטינקט הפוליטי נוטה להיות חלש מאוד במרבית הזמן. אנשים קונים את מוצרי הצריכה שלהם בעצמם, ומתאחדים רק כאשר אויב משותף מאיים על הרגלי הצריכה שלהם. התחושה החזקה ביותר, שנאה, מגויסת בכדי לתמרן את האינסטינקט החלש ביותר – הפוליטי. מערביים צעדו נגד האפרטהייד, לא בעד השחורים.

שנאה

האבולוציה לימדה את האדם ש”טוב” הוא דרכו הטבעית של העולם. על מנת לשקם את הטוב, יש לרסק את מכלול העיוותים הקיימים. מטרות טובות מתגשמות לא בידי חתירה אחר הטוב, אלא בשנאת והשמדת עיוותיו – רק אז יכול הטוב לצמוח מעצמו.

לטוב יש פנים רבות. שאלו מערביים מה הוא לדעתם הסיוע הטוב ביותר שניתן להגיש לאפריקה, ותקבלו אלפי תשובות סותרות ללא כל בסיס משותף. אנשים מתמקדים בשנאה מאחר שהעיוותים בה פחותים מהדרכים להגשמת הטוב. כל קבוצה מחזיקה בהגדרה משל עצמה באשר למושג הטוב, אך רוע הוא דבר קבוע: מלחמות, פשע, ומיסוי ללא ייצוג. השנאה היא מכנה משותף של אנשים השונים לחלוטין זה מזה.

לשם הגשמת פעילות נחושה, בני האדם נוטים להתאחד סביב שנאה ולא סביב טוב. השנאה מאחדת אותנו עם שכנינו, ויחד אנו סוטים עימם הרחק ממה שאנו מחשיבים כרוע, ומאחלים רע למושא שנאתנו.

בסכסוך הישראלי פלסטיני, הערבים מסתמכים על שנאת היהודים. מפגינים נוטים להשתלח בישראל יותר מאשר לתמוך בפלסטין. ההוכחה לכך הינה פשוטה: מאות אלפים משתתפים בהפגנות אנטי ישראליות, אך מעטים מהם באמת יתרמו ולו עשרה שקלים למטרות פלסטיניות. הם אל אוהבים ערבים, הם שונאים יהודים.

תמונות הילדים המתים בעזה כתוצאה ממתקפות ישראל אינן מעוררות סימפטיה לפלסטינים מאחר שתמונות מלאות דם הן מזעזעות מעצם טבען, ומטרתן לעורר שנאה ולתעל אותה נגד היהודים.

היהודים התקינים פוליטית מפחדים להסתמך על שנאה בכדי לעורר תמיכה במטרתם. הישראלים מגנים על מעשי צה”ל נגד הפלסטינאים במקום לזעוק נגד הערבים, אך זוהי עובדה ידועה היטב שמגנים תמיד מפסידים, בין אם בשדה הקרב או בתקשורת. על אנשי התעמולה הישראלים לצאת למתקפה נגד הערבים, בעיקר מאחר ויש אין ספור אפיקים שונים לעשות זאת. הערבים הם ברברים (מילת נשים, רצח על כבוד המשפחה ועוד אינספור דוגמאות), מלאים בפונדמנטליסטים דתיים (הסתות לרצח ואלימות בכל דרשת יום שישי במסגד), מסוכנים לעולם (טרור אסלאמי, תפוצת הווהאביזם, קהלים של מיליונים באירועים דתיים), נצלנים (מונופול הנפט), פרימיטיביים, עצלנים, ומסרבים להישמע לשלטון החוק.

שנאה

הגישה הליברלית, לפיה חובה לשפוט כל אדם ואדם על פי מעלותיו האישיות בלבד, מהווה מבוי סתום לאנשי תעמולה. הדבר אף נוגד גם את היהדות הקוראת לשפוט אומה שלמה: היהודים סובלים מחטאי עובדי האלילים בקרבם, ואין ספק כי גם בקרב העמלק היו אנשים טובים פה ושם. אך בעולם האמיתי, אנשים טובים נאלצים לעזוב את חיק הרשעים, כפי שעשה לוט. הכללה הינה כלי חשוב לעין שיעור בתעמולה. הישראלים שוגים בכך שהם מבלבלים את הגויים באומרם כי הפת”ח הוא טוב והחמאס הוא רע. שתי הקבוצות הן ארגוני טרור. ערביי פלסטין בחרו בחמאס שינהיג אותם, והם חייבים בהשלכות. למינוח יש חשיבות רבה. “לפלסטינים” אין כל זכות על פלסטין, בזמן ש”ערביי פלסטין” חיים בה מכורח המציאות. “הפלסטינים” זוכים לליגה משלהם, בעוד ש”ערבים” מזוהים כמי שהפיל את מגדלי התאומים ותחנת הרכבות במדריד.

על התעמולה הישראלית להיבנות מהכלל אל הפרט: האסלאם מורה לנהוג באכזריות ובוגדנות בכל הקשור לכופרים, על כן לא ניתן להסתמך על הבטחות הפלסטינאים לשלום. חמאס הפר את הפסקת האש בעזה, והפת”ח חזר בו מהסכמים רבים בהם הבטיח ללחום בטרור. לוחמים מוסלמים מאל-קאעידה תקפו את המערב, ולוחמים מוסלמים דומים תוקפים את ישראל מדי יום. על היהודים להראות לאמריקאי והאירופאי הפשוט שאנו לוחמים באותו האויב.

יש לנו בעיה דומה עם מוסלמים בכלל. לאירופאים נמאס מרבבות המוסלמים השוטפים את עריהם: הראו להם שגם ערביי ישראל הם מהגרים שלא היו בארץ לפני מאה שנים. אלה הם אנשים זרים וחסרי נאמנות למדינה, והם מזדהים עם המחבלים הערבים.

על ישראל להטיח בערבים האשמות בכל עבר. אל תתביישו להראות לעולם תמונות של הרוגים יהודיים במתקפות טרור ערביות. פרסמו את פניהם החייתיות והמעוותות ב-שנאה של מפגינים פלסטינים. היהודים מאז ומעולם נרתעו מכך מתוך מחשבה שהגויים אינם מעוניינים בסבל יהודי. אפילו מחנות הריכוז שהפכו לאתרי הנצחה הם נקיים ויפים. לא, הראו להם את התמונה המכוערת של המוות. כאשר הערבים מנפנפים בתמונה של שני ילדים פלסטינאים הרוגים, יש לנו מחויבות לדכא את רגשותינו ולפרסם אלפי תמונות מפיגועי הטרור בישראל, כל אחת מהן מלאת דם ואיברים מרוטשים. עלינו לעורר הזדהות בקרב אירופאים, אמריקאים ורוסים שגם בשורותיהם הרגו הטרוריסטים. אין לזלזל בכוח הפחד, ולכולם יש סיבה לפחד מערבים, בין אם אלה מהגרים או מחבלים.

אל תהיו קטנוניים. לעולם לא אכפת מצינורות מתכת מלאים באמוניה שמשוגרים למדבר הישראלי. התמקדו בהטחת האשמות: טבח מזעזע של יהודים, רטוריקת השמדה, קשרי חמאס עם איראן, נוכחות אל-קאעידה ברצועת עזה, השפעת חזבאללה על בוליביה, תאי חמאס בארה”ב. אין זה חשוב שחלק מההאשמות מעולם לא הוכחו.

שנאה

התעמולה דומה במפתיע להגנה משפטית. עורך דין טוב לא שואף לנצח בזכות קליע מכסף. הוא מעדיף להפריך את העדויות המוצגות שמציג יריבו. על אף שהיריב עלול להפריך חלק מערימת הטיעונים, או לפחות להציגם כמפוקפקים, לערימה עצמה שי כוח שכנוע רב.

מאה טיעונים, שכל אחד מהם זוכה באמינות של אחוז אחד, מצטברים לכדי מאה אחוז אמינות. אפקט זה ידוע ככוח הרפטטיביות: אפילו הפרסומת המטומטמת ביותר תניב הכנסות אם תוצג לאורך מספיק זמן. חשבו על כך שלערבים, שונאי יהודים ושמאלנים עומדת חשיפה תקשורתית בלתי מוגבלת לרשותם בעוד שלישראל אין ולו ערוץ לווייני אחד שמשדר במקביל לאלג’זירה. מכירת רעיונות פוליטיים אינה שונה מכל מוצר אחר: פתחו רעיון שיווקי, המציאו סיסמא, פרסומת, והראו אותה עוד ועוד על מנת לבסס נאמנות צרכנית.

התזמון הינו חשוב לאין שיעור. מצד אחד, קהל הבוחרים המוסלמי וכוחו הכלכלי במערב נמצאים במגמת עלייה. מצד שני, הטינה האנטי מוסלמית מתגברת בהתאם. איננו רוצים בידידות מוסלמית-נוצרית, אשר יכולה לפנות רק כנגד היהודים.

מרבית הזרים אינם בקיאים או מוטרדים מהסכסוך הישראלי ערבי. הם מבססים את דעתם בהסתמך על להיטותם של דוברי הצדדים. רק תעמולה קנאית ורווית שנאה תוכל להפנות את דעת הקהל העולמית נגד הערבים.