מאורע חשוב התרחש בזמן המבצע בעזה. בפעם הראשונה מאז קום המדינה, ערביי ישראל הפגינו והתפרעו בגלוי כנגד פעולות הממשלה נגד הפלסטינים. לפני שלושים שנה, הפגנות היו דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת: ממסד השמאל המעשי שלט בערבים ביד של ברזל. אינתיפאדת אלאקצה, בה השתתפו ערביי ישראל, החלה רק כי הישראלים התגרו בערבים: הסכם הכניעה של אוסלו יצר הלך רוח לפיו הניצחון הפלסטיני קרב וכי במאמץ אחרון ניתן יהיה להתנער מהציונים. אנתיפאדת אוסלו באה כמענה לאירועי פנים. המבצע הנוכחי בעזה היה שונה לחלוטין.

מרבית ערביי ישראל אינם מתקשרים עם תושבי הרצועה מזה 60 שנה. במילים אחרות, שתי הקהילות לא קשורות אחת לשנייה. מספר רב של שוהים בלתי חוקיים מעזה מתגוררים אומנם בעיר לוד, אך זוהי עיר אשר מנוכרת לשאר ערביי ישראל. ערביי ישראל חשים קשורים לכפריהם אפילו לאחר שהם היגרו לערים. לעומתם, ערביי עזה הינם עקורים. כפריהם אינם קיימים עוד. שאר הפלסטינים מתעבים אותם ורואים בהם נטל.

שלא במפתיע, הגדה המערבית הייתה הטריטוריה המוסלמית עם הכי פחות הפגנות נגד המבצע. תושבי הגדה היחסית אמידים, לא רק שמתעבים את שכניהם העניים והעקורים מעזה, אלא בעיקר מפחדים מהם. מדינה משותפת של הגדה ועזה הינה הסיוט הגרוע ביותר שלהם, מאחר והם אינם רוצים בהגירת הפשיעה העזתית הגואה אל קרבם. לאומנים פלסטינים מתרצים את היעדר ההפגנות במסע הדיכויים שעורך הפת”ח נגד החמאס בגדה, אך מדובר בשקר. ערביי ישראל ערכו הפגנות תמיכה בעזה גם ללא דגלי חמאס, וכך גם יכלו ערביי הגדה – אך הם פשוט לא מעוניינים בכך. ערביי הגדה פיתחו לעצם זהות לאומית אשר שוללת את ישראל והרצועה כאחד, והם מרוצים מבידודם.

לא כך בקרב ערביי ישראל. דור חדש חונך בבתי הספר והאוניברסיטאות כאן. הוא למד אודות הלאומנות החילונית ועל הדוגמא היהודית המפוארת, ומנגד ספג לאומנות דתית במסגדים. תהליך השלום הכריז על ערביי ישראל כלא-פלסטינים – פלסטינים “אמיתיים” חיים בגדה וסובלים מעוולות הכיבוש, בניגוד לערביי ישראל שנהנים מקצבאות רווחה. הם אינם יכולים להזדהות עם המדינה היהודית, עם האידיאולוגיה הציונית וסמלי הלאום. על כן הם תרים בנואשות אחר הגדרה עצמית. בכדי להשיג מטרה זו, הם מתעקשים להזדהות עם העזתיים, לנהוג באלימות, ולהתנגד למדינה היהודית אשר מבקשת לשלול מהם את זהותם האנטי יהודית.

בכל מהפכה, הרוב המכריע נותר אדיש. הצלחת המהפכה תלויה בקנאותו של המיעוט. אנליסטים ישראלים מתמקדים בשגגה בנתון המעודד לפיו אחוז ניכר מערביי ישראל מצביעים בבחירות, עובדים בבתי חרושת יהודיים לצד יהודים, ובאופן כללי שומרים על החוק. אך חשוב מהם הוא המיעוט בקרב ערביי ישראל אשר תר אחר שורשים לאומיים. הפער ההולך וגדל בין יהודים עמלים לבין ערבים לא יצרניים, שטף כספי הרווחה המותירים לערבים זמן פנוי רב, ואוזלת ידה הפרובוקטיבית של המשטרה נוכח אלימות ערבית – כל אלה מאפשרים את צמיחתה של הלאומנות הפלסטינית האנטי ישראלית בקרב ערביי ישראל.

יהודים טובים בגלות ישבו בשקט בזמן שהמוסלמים הפגינו נגד ישראל. על כן, נוצר הלך רוח בעולם לפיו המבצע בעזה אינו קריטי ליהודים, אך חשוב מנשוא לערבים – כך שיש לצדד בהם. יהודים בירושלים, תל אביב וחיפה המשיכו עם שגרת יומם בעוד שילדי שכניהם לחמו בעזה, ואחיהם היהודים בדרום ישבו במקלטים. הערבים הפגינו בתמיכה לעזה. כאשר רקטות נחתו במשך שלוש שנים על דרום ישראל, היכן היו ההפגנות היהודיות? הערבים נואשים לנצח, לשם מטרה זו אין להם בעיה לפגוע באזרחים ישראלים, אפילו בערביי ישראל. היהודים מקדשים את דעת העולם ואת המוסר המזויף על פני הניצחון, ומעבירים סיוע הומניטארי למצביעי החמאס. ישראל “המנצחת” תבעה להגיע להפסקת אש, בזמן שחמאס “המובס” סרב להיכנע, דבק בדרישותיו הלאומניות, ודחה כל הסדר קבע. היהודים מצפים משכניהם הפלסטינאים חסרי המדינה שייענו לאותה אמת המוסר שהם נענים לה, אך החמאס לא הוקם בשביל להתפשר על הארץ הקדושה לו.

בסופו של דבר, זוהי מלחמת נחישות. מצידו האחד של המתרס, ניצבים היהודים, אשר חונכו כי אין להם כל זכות דתית על הארץ, וכי למעשה הם גנבו אותה מבעליה החוקיים. מצידו השני, הערבים מאמינים בכל ליבם כי הם בעלי הארץ, וכי יש להם זכות דתית עליה כמוסלמים. אם היהודים רוצים לנצח, עליהם להתנער או מהגישה הפוסט-ציונית, או מהערבים – עדיף משניהם. עד שזה יקרה, הסיכוי שלנו לגבור בטווח הארוך על פטריוטים פלסטינים הוא זעום.