הבלגתה המתמשכת של ישראל בפני מעשי טרור יום יומיים נוגדת את עיקרון המידתיות והשבת הסטאטוס קוו. המצב בשטח שהוביל לפעולה בעזה היה בלתי נסבל, על אף שלא כך חשב העולם. במספר הימים שלפני הפעולה, נורו על ישראל עשרות רקטות, אך לא היו נפגעים. בראיה שכזו, מאות ההרוגים בעזה באמת אינם מידתיים. בהסברה העולמית, טענה ישראל כי למעשה אלפי רקטות נורו עליה בשנים האחרונות, על מנת להוכיח בכך מידתיות. אך מדובר בדבר חסר טעם, ואף בלתי חוקי.

על פי ראות העולם, אם היהודים לא יצאו למבצע ב2006 כדי לעצור את הירי, לא עשו זאת ב2007, ואף לא במרבית 2008, המשתמע מכך הוא שרקטות הקסאם לא באמת מצדיקות פעולה צבאית. אולי מדינה אחרת הייתה מכריזה על אי יכולתה לעצור את ההתקפות, אך ישראל, בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם, לא הייתה כלל מתקשה לרמוס את לוחמי הגרילה הפלסטינים. בראי העולם, והמשפט הבינלאומי, ההבלגה הישראלית המתמשכת בפני ירי הרקטות היום יומי נובעת מסיבה אחת בלבד: הקסאמים אינם מהווים סכנה קיומית מעבר למטרד שבדבר. “מידתיות” המתקפה על עזה הינה כמתקפה גרעינית על הוותיקן בשל תמיכתו בנאצים: מאוחר מדי. תגובה מידתית אמיתית הייתה תקיפת עזה, ובעיקר מבני הממשל, באותו היום שטילי קסאם נוחתים על ישראל. כל יום.

אם תקיפת ישראל בעזה כושלת במבחן המידתיות העולמי, האם ניתן לחזור לסטאטוס קוו הישן? לא באמת. שלוש שנים של הבלגה יצרו סטאטוס קוו חדש – ישראל מסכימה לירי על אזרחיה, כל עוד הוא אינו הרסני מדי. כאשר אתה מבליג על משהו לאורך שלוש שנים, אינך באמת יכול פתאום לשנות את דעתך, ואז לבוא בטענות על מצב שאפשרת לו להתמשך.

ישראל חייבת להרתיע את הפלסטינאים מניהול מתקפות טרור. אך בהבלגתה, עברה הממשלה על החוק הבינלאומי, והגיבה בחוסר מידתיות. לא שאכפת לנו.