ממשלו של בוש התייצב לימינה של ישראל במהלך המערכה בעזה, אך הוא אינו מסוגל לעשות זאת לנצח. כאשר ישראל מתמהמהת למשך שבועיים, מתלבטת האם לפלוש או לא בזמן שמניין ההרוגים הפלסטיני מרקיע, והזעקה העולמית כנגד המתרחש בעזה מתפשטת, אז לא ניתן באמת לצפות לתמיכתה הבלתי מסויגת של ארה”ב לנצח. במילים אחרות, ארה”ב אינה יכולה לעשות את עבודתה של ישראל בעבורה.

אין זה משנה שלמעשה ארה”ב היא האשמה בתסבוכת הנוכחית. אומנם היא זו שלחצה על הפלסטינאים לקיים בחירות חופשיות, והיא זאת שלחצה – בעידוד הסעודים – על ישראל לסגת מרצועת עזה ובכך החייתה מחדש את רוח המאבק הפלסטיני. אך כאשר ישראלים מטופשים מעידים כי המבצע בעזה מדרבן אותם להצביע עבור אהוד ברק, על אף התנהלותו הכושלת מבחינה אסטרטגית, למה כבר ניתן לצפות מהאמריקאים? איננו יכולים אלה להוקיר תודה על כוונותיהם טובות. הבעיה היא שכוונותיהם הטובות מוטעות: הם מצפים מהלובי היהודי שיציג בעצמו את קו המדיניות הרצוי על ישראל, ועל כן, בכירים אמריקאים נוטים פחות או יותר תמיד לקבל את רצונותיו. הם מתווכחים עם היהודים פה ושם לשם ההגינות, אך בסופו של דבר ארה”ב מיישמת את רצון היהודים. אך כמה לא מודעת היא ארה”ב ליצר התבוסתנות הכה רווח בקרב ממסד יהודי ארה”ב, אשר לא נופל מאנטי-ישראליותו מאש”ף.

ייתכן אומנם, ששלל הממשלים האמריקאים של שני העשורים האחרונים באמת התנהלו מיוזמתם באי כשירות מוחלטת בכל הקשור למזרח התיכון. כפי שהיה אומר הרב מאיר כהנא, “האמריקאים אינם מבינים שמנטאליות המזרח התיכון, איננה דומה למה שהם מכירים במערב התיכון”. ברשותם עומד ציוד המודיעין האלקטרוני המשוכלל בעולם, אך אין להם מושג כיצד לפענח את המידע הנקלט. מזה עשורים שהסי.איי.איי. מתמקד בדרכים אובייקטיביות להעריך מודיעין. בתור גוף בירוקראטי מסורבל, עליו להסתמך על קריטריונים אובייקטיביים לשם הערכת תפקוד העובדים. בהתאם, בסי.איי.איי אין באמת אנליסטים אמיתיים: אנשים שחשים את משמעות המידע מעבר לנתוני התקשורת היבשים, ומסיקים מסקנות על פי אינטואיציה במקום על פי ספר הנהלים. סגל האנ.אס.איי אף גרוע מכך: מרבית הסגל כלל אינו ממוקצע הן במודיעין אובייקטיבי, והן באנליזה סובייקטיבית. האנ.אס.איי מאוכלס במספר הולך וגדל של אנשים חדורי חינוך ליבראלי המסורים למדיניות שמאל, ובעלי נכונות לעוות את אמיתות המודיעין בהתאם. יועצים נשיאותיים מאז קיסינג’ר אינם מקצועיים בשום מובן של המילה. לכל היותר היה בייקר איש משא ומתן מוצלח.

ארגונים יהודיים אמריקאים אינם זוכים באמת לכוח השפעה על הממשל, וטוב שכך: חשבו על הנזק שארגונים שמאלנים קיצוניים, תבוסתנים, ומתבוללים אלה יכולים לעשות לישראל. הם אומנם זוכים לתמיכה בקונגרס, ורק מכיוון שכולם מרוויחים מכך. חברי קונגרס זוכים בכך בתורמים יהודיים ובסיקור תקשורתי, בזמן שלקהל הבוחרים שלהם לא באמת אכפת מעמדת נציגם בנושא ישראל. הממשל מבין את התנהלות המשחק ואינו מסב תשומת לב יתרה להחלטות הקונגרס – כאשר הדיון ארוך הימים בדבר העתקת מיקומה של השגרירות האמריקאית לירושלים, הוא דוגמא מוצלחת.

דעתו של הנשיא בכל הקשור ליחסי ישראל-ערבים, מעוצבת בידי שני אנשים עיקריים: שר החוץ הסעודי וראש הממשלה הישראלי. משוואה זו משתנה מעט עם השנים: קרטר היה קרוב במיוחד לסאדאת במקום לסעודים, וקלינטון שהוקסם בידי רבין, תיעב בתחילה את נתניהו. בגדול, לנשיאים אמריקאים לא באמת אכפת מישראל או מתהליך השלום, וזאת, כי לציבור האמריקאי לא באמת אכפת. הם פועלים כאשר הערבים דוחקים בהם. הסיבה שמנהיגי הערבים כה טרודים מהתסבוכת האחרונה בעזה הינה ברורה: הם נרתעים מיתר אקטיביזם מבית. שליטי הערבים כולם מכהנים ללא כל לגיטימיות דמוקרטית או אסלאמית, ומסתמכים בלבד על כוח הזרוע. הם נוטים לשתף פעולה עם המערב מתוך אינטרסים אישיים, אך אינם רוצים להצטייר כמשת”פים בעיניי העם. על כן חשוב להם לשמור על תסבוכת המערב עם המוסלמים על אש קטנה.

ראש ממשלת ישראל הינו הלוביסט היהודי היחיד בעל השפעה על הנשיא. מדובר בישראלי היחיד, וברוב המקרים, ביהודי היחיד שטרם התבולל, אשר נהנה מגישה ישירה לנשיא. הוסיפו לכך את העובדה שראשי ממשלת ישראל נוטים להיות קשוחים, בעלי ניסיון צבאי נרחב, וכביכול מרכזים את הכוח היהודי העולמי בידיהם. אם כן, מה הפלא שנשיאי ארה”ב נוטים להתאהב בראשי הממשלה של ישראל. אפילו קרטר חיבב לבסוף את בגין, וקלינטון שינה את דעתו על נתניהו.

כאן טמונה הבעיה. היהודי אשר ניחן במרבית ההשפעה מול ארה”ב הינו עדיין יהודי בסופו של דבר. הוא חסר ביטחון וכמהה להכרה. דבר זה הצטייר בבירור עם בגין, אך גם עם ראשי ממשלה אחרים. במקום להגן בחירוף נפש על אינטרסים יהודיים מול הנשיא, ראשי ממשלת ישראל שואפים להיות נחמדים, ולעורר את רצונו הטוב של הנשיא האמריקאי. אך רצונו היחיד של הנשיא האמריקאי לו יכולה לסייע ישראל, הינו ההיענות לדרישות הסעודים והמצרים. בשל שאיפתם להשביע את רצונו של הנשיא האמריקאי, נכנעים ראשי ממשלת ישראל בפועל לתכתיבים ערביים.

קרטר היה הנשיא היחיד שבאמת דחק בישראל מתוך רצון לראותה מפסידה, אך אפילו הוא פעל בעצתם של משה דיין והשמאל הישראלי. (דיין מאז ומעולם תמך בנטישת שטחים בעלי חשיבות יהודית, כדוגמת סיני, יהודה ושומרון, והר הבית). קלינטון הקשיב לרבין כאילו שהיה אביו. מאוחר יותר, ברק היה זה שהאיץ בקלינטון לקיים פגישה משולשת עם ערפאת. ויתור על ירושלים היה רעיון של ברק, ולא של קלינטון. האמריקאים תמיד שואלים מיוזמתם את הישראלים מה הם הקווים האדומים, ולמדו אותם עד כה רק מאנשי שמאל. גרוע מכך, היהודים אינם מסוגלים להרשות לעצמם את הקווים האדומים. לאחר שמצריים פתחה מיוזמתה, והפסידה, בארבע מלחמות- רק כדי לקבל חזרה 100% מהשטח, מי מצפה שסוריה והפלסטינים יתפשרו על פחות מכך אם ברצונן לשמור על כבודן מול הרחוב הערבי?

בהתחשב בקרבת היחסים ההיסטורית בין הנשיא האמריקאי וראש ממשלת ישראל, יכולנו כבר להשיג תמיכה אמריקאית לאיזו מדיניות שהייתה עולה על דעתנו. מנהיג ישראלי עם כוח השפעה כמו ברק מסוגל בהחלט לשכנע את הנשיא האמריקאי בכל פתרון ישראלי לסכסוך, כולל טרנספר לערבים לכל מקום שקרוב יותר מהגיהינום.