הבעיה המרכזית שיצרה ההתנתקות הייתה שלא עוד היו כוחות הביטחון חופשיים לפעול ברצועה. צה”ל, כוחות מג”ב והשב”כ מפקחים מקרוב על מחבלים פלסטינאים בגדה, וכך היה בעבר בעזה. אפילו בכירים בממשל ה-פלסטיני נשברו כבר בעבר תחת חקירת שטח והודו בתמיכה בטרור. חופש הפעולה של כוחות הביטחון בגדה המערבית אינו דבר שניתן לשוחח עליו בפומבי, אך הוא רחב ביותר. אין בכיר פלסטיני אחד מדרגי הביניים, ובמקרים רגישים, אף מדרג ההנהגה הבכירה, אשר חסין מפני פעילות צה”ל. בכדי לקבל תפיסה בדבר מידת מעורבותו של צה”ל בגדה, יש רק לשקול את האחוז הבא – 99.97%: זהו אחוז ההצלחה הישראלי לסיכול פיגועים בשנים האחרונות.

היעדר מעורבותם הכמעט מוחלט של ערביי ישראל מפעילות טרור אינו סימן מעיד לנאמנותם, אלא דווקא תוצר של רשת מודיעין ענפה אשר פיתחה ישראל בקרב תושביה הערביים. כאשר ישראל מתחייבת שלא להתערב עוד במקומות כמו ג’נין, הבעיה איננה שעתה כמה מחבלים בודדים יוכלו להתחבא בה. הבעיה היא יצירת שטח אשר נקי ממעורבות המודיעין הישראלי, בו יתאגדו מחבלים מרחבי הגדה על מנת לתכנן את פעילותם באין מפריע.

עזה הפכה למעוז טרור בו יכלו המחבלים לפעול באין מפריע. הוכחה לכך היא מספר הרקטות האדיר שנורו לישראל משם בשנים האחרונות. כמו בכל תעשייה, הצלחת הטרור מזינה את עצמה. בדומה לכל יוזמה כלכלית, היוזמה החבלנית מעודדת יזמות אישית מצד הסובבים.

אריאל שרון התפרסם בזכות הצלחתו לרמוס את הטרור בעזה בשנות ה70′. הוא ביצע מאות פשיטות ועקר כ160 אלף ערבים מבתיהם. ב2008 ישראל נכשלה בהרגעת הרצועה, אפילו שהיא עצרה אלפי אנשים והרגה בפלסטינאים במספרים שאף שרון לא היה מתבייש בהם. סביר כי בשנת 2008, אפילו יישוב מחדש לא היה מועיל, מאחר וחמאס כבר ביסס את שלטונו על כלל הרצועה. ישראל וירדן שולטות במחבלים ה-פלסטינים בגדה, אך הנסיגה הישראלית מרצועת עזה הפכה את המקום למדגרה, ולחלומו הרטוב של כל מחבל: עיר מקלט. מה עוד, שישראל חדלה מעיקרון הענישה הקולקטיבית בגין כל פיגוע בודד. תושבי עזה, אשר מורגלים מזה שנים לנקמנות אכזרית, ראו בהיעדרה כפרס. השנאה לישראל מושרשת עמוק בחברה ה-פלסטינית, וכעת הדרך היחידה להשמיד את השנאה, היא להשמיד את החברה – חובה לגרש את ה-פלסטינאים.