ניתן להבין את מאמציו של העולם להגיע להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים רק בהקשר ההיסטורי של ה-שואה. ללא זאת, לא ניתן להבין את התעקשותן של כל כך הרבה מדינות על קידוש זכותם הלאומית של שלושה מליון איש ללא לאום. המערב מתעלם כליל ממאות תנועות שחרור ברחבי העולם אפילו כאשר מדובר בשאיפתם לעצמאות של עמים שמוכיחים ייחודיות היסטורית, פוליטית לשונית וגנטית, בשונה מהפלסטינים. כמו כן, המערב אינו מוטרד יתר על המידה כאשר מדינות ברחבי העולם גוזלות שטחים ממדינות אחרות. המדינה הדמוקרטית בעולם עצמה סיפחה כשליש ממקסיקו. רוסיה, פולין, צ’כוסלובקיה וצרפת סיפחו שטחים גרמניים היסטוריים. אף אחד לא באמת מוטרד מדיכוי בני מיעוטים, בעיקר כאשר מדובר במיעוט עוין. לא צריך להתמקד בדוגמא של רוסיה והצ’צ’נים כאשר צרפת חוקקה רק לפני מספר שנים שסוף סוף מותר לקרוא לילדים בשמות ברטוניים. כמו כן, קשה מאוד למצוא זעקה מערבית לזכויות אדם וחופש דת במקומות כמו ערב הסעודית.

אולי העולם דורש מישראל לבצע רק ויתורים לא באמת כואבים מצידה? להיפך, מפת הדרכים דורשת מישראל לוותר על הר הבית, ירושלים, ויהודה. אם יש טריטוריה יהודית מובהקת על פני העולם, אלה הם השטחים המדוברים. בערך כמו שרוסיה תוותר על הקרמלין וארה”ב על הבית הלבן. האם ויתורים כואבים הם נורמה היסטורית? לא בעבור המנצח. אין ולו דוגמא היסטורית אחת למדינה שהותקפה, כבשה במאמצה ההגנתי את אדמת תוקפיה, ואז השיבה את השטח מתוך רצון טוב בלבד. ישראל הותקפה שש פעמים בשישים שנה. כיבוש אדמת התוקפן הינו סטנדרט היסטורי לתגמול בגין עוינות.

האם יוטב לישראל אם היא רק תסכים לויתורים, תמוהים ככל שיהיו? לא. מדובר בויתורים התאבדותיים. שום מדינה אינה מסוגלת להתקיים בשטח שרוחבו אינו עולה על 20 קילומטר, ובטח שלא כאשר היא מוקפת 300 מיליון אויבים.

גישת הקהילה הבינלאומית כלפי ישראל מובהרת היטב בדרישות שהיא מציבה לה. על ישראל ללחום באדיבות, לשלוח את בניה ללוחמה בשטח בנוי, ואפילו אז על חייליה להיות בטוחים במאה אחוז שהם יורים רק במחבלים. על ישראל להיות ליבראלית במלחמתה בטרור – כלומר, עליה לנטוש את היהדות אשר מכתיבה מוסריות נוקשה. על ישראל לפתוח עצמה להשפעה זרה, ולוותר על אופי יהודי מובהק. על ישראל להיות דמוקרטית, כלומר עליה לאפשר לערבים בשטחה הזדמנות להפיל את השלטון בילודה טבעית. על ישראל להיות סובלנית ולקבל מיעוט ערבי עוין של כשליש מהעם בשטחה. מה נותר מהמדינה היהודית נוכח האולטימאטומים הללו?

הסתכלו אפילו על ארה”ב, ידידתנו הקרובה, אשר אוסרת עלינו לתקוף באיראן שתגיע ליכולת גרעינית בשנה הקרובה. הממשל האמריקאי אינו מתנגד לאיראן גרעינית שמצהירה בגלוי על רצונה למחוק את ישראל ממפת העולם. לא מדובר במאורע יחיד: ארה”ב גינתה קשות את ישראל בגין התקפת הכור העיראקי. ב67′ הייתה האווירה בארץ אפוקליפטית, והיהודים חפרו עשרות אלפי קברים כהכנה להשמדה הקרבה, אך ארה”ב עדיין אסרה על ישראל לתקוף ראשונה. אותו הדבר היה בשנת 73. שנתיים לאחר השואה, בריטניה וארה”ב לא נתנו את קולן באו”ם להקמת מדינת ישראל. כאשר המדינה הוקמה בכל זאת, הן הטילו אמברגו ואסרו על היהודים לייבא נשק להגנה עצמית.

סקרים מתחילת המאה מצביעים לכך שאנטישמיות הייתה דבר מתון יחסית בארה”ב עד שנת 37′ – כ15% תמיכה. על פי מונחים מודרניים מדובר באנטישמיות עזה, כאשר קרוב לוודאי שמספר כפול מזה רק “סלדו” קלות מיהודים. אם כן, לא מפתיע שסקרים הצביעו על אנטישמיות גואה בארה”ב בין השנים 39- 41, כאשר עיתונים החלו מדווחים מדי יום על דיכוי היהודים באוסטריה וגרמניה. אמריקאים מהרחוב ראו שהאנטישמיות היא דבר נפוץ ומקובל חברתית. במהלך המלחמה, סקרים חוזרים ונשנים הראו כי היהודים נותרו הקבוצה הכי שנואה בארה”ב, אפילו לפני גרמנים ויפנים.

ב1944 הגרמנים הציעו לבעלות הברית לשחרר מיליון יהודים. בעלות הברית סרבו לנהל משא ומתן. כאשר ארגונים יהודיים התקבצו במהרה לגייס את הכספים הנדרשים, בעלות הברית הודיעו להם שהגבול יוותר סגור. היהודים נשלחו לאושוויץ.

במהלך השואה, בריטניה, ארה”ב ורוסיה הפעילו רשתות רדיו ששידרו תעמולה יומית לאזרחי אירופה הכבושה. מיליוני איש הקשיבו לכל מילה. אך אף לא מילה אחת נאמרה בידי השדרנים על השואה, אף לא אזהרה אחת ליהודים בדבר המוות המתקרב. סטאלין ידע על ההשמדה מיומה הראשון, רוזוולט וצ’רציל ידעו עליה לפחות מינואר 1942, אם לא קודם לכן. המודיעין הבריטי הקשיב מדי יום לתשדירי קשר גרמניים שמנו בדיוק כמה יהודים נטבחו – איפה ומתי – אך מילה מכך לא נאמרה ליהודים. כאשר היהודים עלו בהמוניהם על הרכבת לאושוויץ, השם לא אמר להם דבר.

לפני המלחמה, בזמן שהגרמנים והאוסטרים דיכאו את היהודים באכזריות, בריטניה גם היא נהגה באופן דומה. היא אסרה על היהודים לרכוש קרקעות בביתם הלאומי בישראל, אשר הופקד בידיה בידי חבר האומים למען פיקוח על הקמת המדינה היהודית. ב1939, הספר הלבן ביטל רשמית את הצהרת בלפור ואת תנאי המנדט. ההגירה היהודית הוגבלה עד לזרזיף, והוכפפה תחת הסכמת הערבים, מה שמנע מהיהודים גישה למקום היחיד בעולם אליו הם יכלו להימלט.

העולם החופשי התכנס בועידת אוויאן על מנת למצוא פיתרון לסוגיית הפליטים היהודיים. בזמנו הייתה ההגירה לארה”ב נמוכה בהרבה מהמכסה שנקבעה בחוק. אפילו ללא כל שיקולים מוסריים, החוק התיר את הגירתם של לפחות 100 אלף איש בשנה. ארה”ב ובריטניה הכריזו כי לא יסכימו לקלוט יהודים לשטחן. בריטניה חזרה בה מהבטחתה להקים מדינה יהודית בישראל בדיוק כאשר זאת הייתה נחוצה מכל, ואסרה על עלייה יהודית ארצה. הסבר מעורר גיחוך היה שהערבים כעסו על ההגירה – כאילו שהאימפריה הבריטית הייתה מוטרדת מדעתם של איכרים פלסטינאים. לא היה ליהודים מקום אחר בעולם כולו – אך הבריטים אסרו עליהם לברוח. יתר מדינות העולם אימצו בשמחה את אותו קו המדיניות. הגרמנים קיבלו את המסר – אף אחד לא רוצה את היהודים.

השואה הייתה מפלצת בעלת ארבעה ראשים: ארה”ב, בריטניה, רוסיה וגרמניה.

תהליך השלום גם הוא המשך ישיר למדיניות השואה.