תהליך השלום

מושג השטחים תמורת שלום עוות כהוגן. מה הוא השלום הרצוי? הרעיון המקורי היה לוותר על האדמה הכבושה-משוחררת בתמורה להסכם כולל עם מדינות ערב. משה דיין אמר לאחר מלחמת ששת הימים, “אני מחכה לטלפון מהמלך חוסיין”. אולם שום שיחת טלפון לא התקיימה – אינדיקציה לכך שלערבים לא אכפת דיו מהאדמה שנלקחת מהם בשביל לעשות שלום עם ישראל. מטרת תהליך השלום היה לסיים את העוינות מצד מצריים. ישראל אומנם הצליחה להשיג הפסקת אש בזכות הסכמי קמפ דיויד, אך תהליך השלום הנוכחי אינו מניב שום סוג של שלום. כביכול, ישראל שואפת לסיים את מציאות העוינות גם מול סוריה. אך דבר זה הושג כבר בזכות ההרתעה הגרעינית. מעבר לכך, שהסכם שלום לא יגרום לסורים להשמיד את מאגר הנשק שלהם, ובטח שלא לפרק את חזבאללה מנשקו – שהוא בראש ובראשונה כלי סורי לשליטה בלבנון ורק לאחר מכן כלי ניגוח בישראל.

תהליך השלום

תוכנית השלום הסעודית הינה לעגנית ביומרתה. ערב הסעודית אינה נמצאת במצב מלחמה מול ישראל או שמזמן מאגרי הנפט שלה היו עולים באש. כמו כן, התוכנית מתיימרת להבטיח שלום כולל לא רק עם מדינות ערב, אלא עם כלל העולם המוסלמי – אם רק ישראל תסכים לתנאי הפלסטינים ותוותר על הגולן. מאז, גם ערב הסעודית וגם קונדליסה רייס חזרו בהם מהעסקה: הם הכריזו כי מדינה פלסטינית לא תוביל לנורמליזציה מיידית עם הערבים. “לא מיידי” זו לשון נקייה ל”לעולם לא”.

מאיר כהנא הפך את ההצעה על פיה: אנחנו נשמור את האדמה, והם יקבלו שלום. ולמה לא? האם אין דרך אחרת להשתיק את הערבים מלבד כניעה לדרישותיהם? אנחנו רוצים שהם יחדלו מירי בלתי פוסק של טילים מאולתרים. מדוע הם אינם רוצים שאנו נפסיק להפציץ אותם? במקום להציע להם אדמה, אנו יכולים להציע להם תנאים טובים בהרבה: תחתמו כאן וכאן, ונפסיק להפציץ אתכם. ככה עושות מדינות נורמאליות.

מה שאנו עדים לו עכשיו אינו שטחים תמורת שלום. אין כל קשר בין שטחים לשלום. לא רק שניתן להשיג שלום ללא כל ויתור על שטחים, אלא שדווקא ויתור על שטח הוא הדבר האחרון שירגיע אויב שרוצה ברעתך. זה רק מדרבן עוד תוקפנות.

הישראלים, אשר מביטים בבוז על קורבנות השואה שצעדו כצאן לטבח, צריכים להביט היטב במראה – הם ויתרו בטיפשותם על עומק אסטרטגי והשלימו עם איראן גרעינית.