ברוב אזורי הגליל, הערבים מהווים כיום רוב. מדי יום הם מתנחלים על שטחים ציבוריים וחקלאיים וקובעים עובדות בשטח. בדומה למציאות של שנות ה20 עד ה-40, הערבים מנהלים מתקפות מתונות נגד חקלאים יהודיים. הם גונבים חיות משק, הורסים שדות ומטרידים את היהודים. המצב הפך כל כך גרוע שחקלאים רבים אף משלמים כספי “פרוטקשן” לפושעים ערבים.

משטרת ישראל אינה מסוגלת לטפל בתופעה הכה רחבה הזו, מאחר ובמרבית המקרים חסרות הוכחות מוצקות. כמו כן, המשטרה מעלימה עין מהתארגנויות פשע ערביות מאחר ומאוד מסוכן לערוך חקירות ומעצרים בתוך כפרים ערביים עוינים. חברי הכנסת הערבים יחד עם עמיתיהם היהודים מהשמאל, לוחצים על המשטרה שלא להתערב בענייני הערבים, שמא הדבר יצית מרד. בהתאם, המשטרה מעדיפה את הפתרון לפיו חקלאים יהודים יעזבו את הגליל.

כאשר היהודים מחליטים לפעול, הבחירה היחידה בידיהם הינה לירות בערבים, מאחר ואין דרך אחרת להתמודד עם יריב שעולה עליך במספרו, בז בגלוי לחוק, ואינו פוחד מהרשויות – אשר בפועל פוחדות ממנו. בתי המשפט בישראל דנו חקלאים יהודים רבים על כך שהם ירו בבוזזים ערבים בשטחם.

על פניו, התורה אוסרת הרג גנבים בשעות היום (שמות כ”ב: ב’). אך רבים טועים באומרם כי המצווה מתייחסת לשוד באור יום של בתים פרטיים. פשע מסוג זה היה דבר מוזר בעת העתיקה, מאחר ואנשים חיו בכפרים קטנים וכולם הכירו את כולם. כל גנב היה נראה מיד בידי השכנים. שמות כ”ב:א’ מתייחס לפריצות לבתים (דבר המתבצע בלילה), ופסוק ב’ מתייחס לגניבות חקלאיות (אשר מתבצעות לרוב באור יום כאשר הפרות רועות באחו). באמת הפסוקים הבאים מתארים דיני השבת חיות מרעה גנובות. התורה מצווה לקנוס את השודד לאור יום בשוויו הכפול עד פי חמש מערך החיות הגנובות. אסור לוותר על הענישה. ההיגיון ברור: גנב הבית מוכן להרוג ועל כן מותר להרגו, אך שודד חיות המשק ככל הנראה שאינו מוכן להרוג בשעות היום, ועל כן דמו אינו מותר.

על מנת לקנוס את הגנב, על בעל הרכוש להכניע אותו. במונחים מעשיים, הדרך היחידה שחקלאי יהודי או שומר יכול להכניע גנב ערבי, היא לפצוע אותו בירי. על כן מוצדק בהחלט לירות בפורץ הפולש לשטח יהודי. עם זאת, אין להרוג את הגנב בכוונת תחילה. הריגת יהודי שלא בכוונת תחילה אינה בר ענישה בדרך כלל (שמות כ”א:י”ג), ועל אחת כמה וכמה שהיא מותרת כאשר מדובר בפושע זר ועוין.

הפושעים הערביים שונים מאוד מהיהודים. אין להרוג שודדי יום יהודים מתוך ההנחה שאלה עדיין חלק מהחברה הישראלית. הם משרתים בצבא וסובלים מהערבים כמונו, ולפחות מחוץ לתחום עיסוקם, הם מזדהים עם אחיהם היהודים. עם זאת, בעבור הערבים, גזל מהיהודים הוא הדבר הבא הכי טוב אחרי רציחתם. ערבים לא נוטים בדרך כלל להרוס שדות חקלאיים של אחיהם או לגנוב מהם חיות משק. מעשי הפשיעה שלהם ממוקדים ברובם כנגד יהודים, מאחר וכך נוסף להם מימד לאומני. הערבים שעד היום לא דאגנו להגלות, באמת הפכו לקוצים בעינינו. גניבה מהיהודים זו דרכו של הערבי המתון ללחום בנו. וכאשר אלה לוחמים בנו, עלינו להפגין כלפיהם את אותה מידת הרחמים שהם מפגינים כלפינו.

במקרים רבים, הגנב הערבי באמת ניסה לרצוח את היהודי כאשר זה גילה אותו. אפילו סוחרי סמים וגנבי מתכות ערבים ניסו להרוס מוצבים של צה”ל בנגב. המציאות המגוחכת היא, שפעם אחר פעם, כאשר היהודי מתעמת עם הגנב הערבי, הערבי מאיים להרגו. הן מבחינה מוסרית, והן מבחינה דתית, מותר להרוג גנב ערבי.

משטרת ישראל, בדומה לכל משטרה בעולם, תירה אף בעבריין קל בנסיבות המתאימות, כדוגמת ניסיון לברוח מהכלא. היכן הצידוק המוסרי לירי על עבריין קל רק מכיוון שניסה לברוח? התשובה פשוטה: סבירות סטטיסטית ומידת איום. עבריינים קלים אינם בורחים מהכלא מכיוון שהם יודעים שסביר שיירו בהם. הסיכוי המזערי שיירו בהם אף גורם לפושעים קלים לא להתנגד למעצר. הענישה הלא פרופורציונאלית פוגעת בסופו של דבר במספר פושעים כה קטן, עד שהסוגיה כלל לא מהווה הפרה של זכויות אדם. אין דבר כזה צדק אבסולוטי, ניתן רק לדאוג שהוא יהיה יעיל עד כמה שניתן.

החוק היהודי מכיר גם הוא בחשיבות הענישה הלא שוויונית כאשר הוא מחייב את הגנב בעלות הגזל עד פי חמש מערכו. גנבים אינם נתפסים בכל פעם שהם גונבים, כך שעלינו לוודא שבפעם היחידה שהם כן נתפסים, יהפוך העסק ללא רווחי בעבורם. הערבים לא יסתכנו בגניבה מחוות יהודיות, אם הדבר יעלה להם בחייהם.

בפועל, הרג גנב ערבי וזיוף תקיפתו, כדוגמת פציעה או דקירה עצמית, זו דרך יעילה לפתרון הבעיה.