חופש הביטוי

מהרגע שעולים על דרך הפקפוק בערכי המוסר, המדרון מטה הופך תלול ביותר. לפני ארבעים שנה בלבד, החברה האמריקאית – שהייתה ליברלית על פי כל קני מידה – התנגדה באופן נחרץ לפורנוגרפיה אפילו בפורום הפרטי ביותר. אני זוכר את הסערה הציבורית שהצית הסרט “גרון עמוק”, למרות שהוא הוקרן רק בבתי קולנוע למבוגרים. כיום כל נושא החופש האומנותי הפך פשוט בזוי, כאשר כל פיסת פורנוגרפיה מוגנת על פי חוק ונכללת ב-חופש הביטוי. כך גם באשר ל-הומוסקסואליות, אשר הייתה נחשבת לדבר מתועב לפני מספר עשורים, אך כיום אנו רואים בכל עבר נישואין הומוסקסואלים, אימוץ, ואפילו “רבנים” הומוסקסואלים.

אין תשובה לשאלה “למה לא”? אף אחד לא באמת מסוגל להסביר אובייקטיבית מדוע פורנוגרפיה ו-הומוסקסואליות הן תופעות מתועבות שמחריבות את הבסיס המוסרי של החברה. אך אנו לא מסוגלים להסביר גם הרבה דברים אחרים. הקומוניסטים ניסו לחזות היצע וביקוש, וכלכלתם המתוכננת נכשלה כישלון חרוץ. אין טיעונים נחרצים שמוכיחים את המפץ הגדול או את האבולוציה מעבר לכל ספק, אך נושאים אלה נלמדים בבתי הספר. אנשים מקבלים תיאוריות מפוקפקות ביותר שיש להן השפעה ניצחת על חייהם ללא כל עוררין: דמוקרטיה, ביטוח לאומי, רזרוות באוצר המדינה. אך אותם האנשים דורשים הוכחה רשמית לערכי מוסר שאמיתותם הוכחה במבחן הזמן, כמו סטיות מיניות. אין לכך הוכחה ממשית, וגם לעולם לא תוכל להיות. לכו ותשאלו את נגיד בנק ישראל אם באמת היה צורך במדד מסוים לריבית, אשר כה השפיע על חייכם. האמת היא שאת מרבית האקסיומות בחיינו, כלל לא ניתן להוכיח.

אנשים שנוטשים אובייקטיביות מוסרית, או צביון עליון לו כולם נשמעים, יכולים לדבוק רק בהעדפות מוסריות אישיות, אותן הם מנסים לכפות על אחרים. ארגון הACLU שלחם לזכות בזכות החוקתית למכור עיתוני פורנוגרפיה בדוכני עיתונים, כפה על הורים וילדים להיחשף לתכנים אלה וכותרותיהם הפרובוקטיביות בחנויות הספרים והסופרמרקטים. שלטי ה XXX Adult Movies ברחבי שכונות מגורים אינם ‘לא מזיקים’ מכיוון שהם מעוררים אסוציאציות מיניות ויוצרות אווירה טעונה ביצריות. כל רוע הוא מעצם טבעו מפתה, או שהוא היה נכחד מעולם. לוחמי הליברליות למעשה הפיצו לכל עבר, וכנגד רצונם של מבוגרים רבים וילדים, את המסר החזק שפורנוגרפיה זה בסדר. ראו כמה חנויות סקס יש בכל עבר. בבתי הספר אף עורכים שיעורים שמטרתם להבהיר כי ה-הומוסקסואליות היא טבעית.

התורה אוסרת על גילויי עריות באמרה משונה: היא מציינת כי האיסור הינו בגדר חסד. הנטייה הגנטית הטבועה בכולנו להימשך לבני זוגנו – אותם הגנים שקיימים גם ביוצאי חלצינו – מהווים פיתוי רב לגילוי עריות, ועל כן התורה אוסרת על תאווה כה גדולה אשר עלולה לגרום נזק רב. הפורנוגרפיה וה הומוסקסואליות שתיהן הפכו לעובדה גלויה בעולמנו, ואין ספק שגם הן מונעות מיצריות חזקה. ההתנהגות המתועבת עצמה אינה חייבת בהכרח להיות “רעה”, אך אין ספק שהיא פותחת את הדלת בפני מדרון מוסרי תלול. שכחו מקדושה ומוסריות, איזו אתיקה כללית כבר ניתן לצפות מאדם שחווה התרגשות מינית כאשר הוא מתבונן בתועבה?

העולם אינו יכול להתקיים בריק של ערכים. ברגע שמסירים ערך מסוים, הערך הנגדי לו ממלא את החלל.

חופש הביטוי

ניתן להצדיק את דיכוי אי המוסריות על בסיס היותה קרובה מדי לשוליים. ניתן לדרדר כל ערך מעבר לקצה. כל ערך יכול להפוך להיפך של עצמו. חופש הביטוי יכול לשמש במה להסתה נאצית. חופש הפורנוגרפיה נותן במה לפדופיליה – בעיקר כאשר התמונות מצולמות במדינות בהן המעשה אינו אסור. לפני שלושים שנה, אפילו הפמיניסטיות הליברליות ביותר טענו כי הפורנוגרפיה הקשה משפילה נשים. דבר אחד שאי אפשר לומר הוא שסרטים אלה מקדמים את כבוד האישה.

החופש, בדומה להכל, הופך להרסני ביותר וחסר כל תועלת בידי קבוצות וערכי שוליים. אין שום סיבה שחופשו של אדם לבדר את עצמו בפרטיותו הביתית, תצמח לידי דרישה בהכרת המדינה ב”נישואין” הומוסקסואלים. התורה אינה מחמירה יתר על המידה: לדוגמא, היא מקבלת את תופעת הזנות בקרב הגויים כדבר עובדה, כפי שמתואר בסיפור של יהודה ותמר. הפורנוגרפיה שונה מאוד מהזנות בהיקפה: בישראל יש יחסית מעט מאוד זונות, וכמעט ואין להן השפעה על היציבות המוסרית של החברה. הפורנוגרפיה לעומתה, פושה בכל עבר.

הגבלות על זכויות שוליים לא בהכרח יכשילו אבולוציה חברתית. אבולוציה מוסרית היא דבר מפוקפק מלכתחילה: הזנות נחשבת כיום תופעת שוליים בדומה ללפני 4000 שנה. כל חברה בהיסטוריה הוקיעה התנהגות כזו או אחרת, ומהפכנים תמיד ניסו להפוך טאבואים לדבר מקובל. דמיינו חברה בה הכל מותר: חברה שכזו תיחרב במהרה בידי קיצוניות. זהו דבר טוב שחברות מציבות מחסומים בפני רעיונות וערכים כביכול חדשים: מאמיני הדרך החדשה צריכים להתגבר על העוינות הראשונית, ולפעמים להתעמת עם החוק, ולהוכיח לרוב כי הצדק עימם. במובן הזה, רעיונות ברי קיימא מחלחלים לחברה עם הזמן, בעוד שרעיונות שאינם, נעלמים מהקונצנזוס. דוגמה אחת לכך היא התנועה נגד עבדות, אשר הוצאה בתחילה אל מחוץ לחוק, אך שכנעה את הרוב עם הזמן. שינוי חברתי איטי ומהותי מסוג אולי אינו מקובל על מהפכנים חברתיים, אך האלטרנטיבה היחידה היא להתיר הכל, כולל קבוצות ניאו נאציות והתמכרות לסמים. אם זה חוקי לאסור על גזענות, תיאוריה פוליטית, אז הלא חוקי אף יותר לאסור פורנוגרפיה?

חופש הביטוי

הליברלים טוענים שמאחר ש”חופשו של אדם אחד להניף את אגרופו מסתיים בקצה אפו של חברו”, תמיד תהיה הזדמנות להגביל זכויות מזיקות. אך אין כך הדבר, מאחר שבחיים האמיתיים אפו של הזולת אינו תמיד דבר מוחשי וברור. בנוסף לכך שהנפת האגרופים התמידית מרחיקה את האף יותר ויותר, ובפעמים רבות, לבעל האף אין כלל הזדמנות להגיב לפני שהוא מבין מה מתרחש. אנו יכולים לא לאהוב את הפורנוגרפיה, אך היא הפכה לכה משורשת בחברה הליברלית שכעת נראה כי הדיפתה אינה אפשרית עוד.

הטיעון הליברלי הוא שמדינה אשר מדכאת חלקית את חופש הביטוי, תדכא לבסוף את כלל חופש הביטוי, ותחילה עם חופש הביטוי הפוליטי. אלה שטויות. בדיוק לשם כך נועדו מנגנוני הביקורת על הממשל. ניתן לעשות לטיעון הקבלה לממשלה: כל ממשלה שואפת לספח לעצמה כמה שיותר כוחות, אז האם יש לפרק את הממשלה? לא, אך יש לרסן אותה בדרך מערכת המשפט. דווקא האמרה כי כל הזכויות שוות, וכלל הערכים נעלים באותה המידה, היא שגורמת לשחיקה ערכית כוללת. ארה”ב נהנתה מחופש ביטוי פוליטי מופתי במשך שני עשורים בהם הפורנוגרפיה הוצאה מחוץ לחוק. ברגע שהפורנוגרפיה זכתה לעיגון חוקתי תחת אותו חופש הביטוי שהגן על הביטוי הפוליטי, שניהם זכו בצנזורה מיידית. התקשורת וספקי האינטרנט, המסרבים לפרסם פדופיליה, מסרבים לפרסם גם “דברי הסתה” (Hate Speech) וחומרים פוליטיים אחרים שנויים במחלוקת. הצידוק לכך ברור: אם פורנוגרפיה וחופש פוליטי מוגדרים שניהם כ”ביטוי” במובן החוקתי, ואף מוגנים תחת אותו החוק, אז מבחינה הגיונית אותה ההגבלה תקפה לשניהם. באמת יהיה מאוד לא ליברלי לאסור על צורת ביטוי אחת (פורנו) אך לא על אחרת (ביטוי פוליטי). מדובר בדוגמא קלאסית של פלפול מטעה – עצם הרחבת משמעות המושג ערערה אותו. ברגע שמרחיבים את חופש הביטוי לכלול גם פורנוגרפיה, בזמן שהגבלות מסוימות על פורנוגרפיה מקובלות מבחינה אוניברסאלית, אותן ההגבלות מקבלות צידוק גם בתחומים אחרים.
הליברלים שניהלו את המאבק להפיכת הפורנוגרפיה ללגיטימית בשנות השישים, זרעו את הזרעים שהולידו את ההגבלות המודרניות על חופש הביטוי הפוליטי.