הפונדמנטליזם היהודי צריך להיות בדיוק כך, חזרה לעקרונות. לא עוד פרשנות מפליגה ומעוותת על מנת להתאים את הדת לאורח חיינו, ובעיקר כדי להקל על חיינו. לא עוד מכירת חיסול של המצוות כפי שנעשה בידי הרפורמים. לא עוד לפלפולים רבניים שתפסו את מקום הקדושה והאלוהות. הקראים בזמנו היו קרובים לדרך האמת, אך גם הם פיתחו לבסוף אסופת פרשנויות, בדיוק כמו שאר הרבנים.

לדעתי אין שחר להאשמות הכפירה שמטיחים חז”ל בצדוקים, צאצאיו של הכהן הגדול צדוק אשר היו אחראים על בית המקדש השני עד שנחרב. תהיה אשר תהיה השחיתות שרווחה בקרב מסדרונות בית המקדש – היא אינה יכולה הייתה להיות גרועה יותר מהשחיתות הרווחת בחוגים רבניים כיום. לא סביר שהכוהנים דאז סטו במכוון מהיהדות תוך דחיית התורה שבעל-פה. לא ייתכן שהכוהנים דאז לא ידעו את התושב”ע, אשר לטענת חז”ל, נתקבלה בהר סיני יחד עם התורה והמצוות.

התושב”ע התהוותה מהנחת הייסוד המפוקפקת לפיה יש לחוקק כל סוגיה. כאשר התורה אוסרת עבודה מפרכת בשבת עולה השאלה: האם כל יהודי רשאי לפרש מהי “עבודה מפרכת” כראות עיניו, או שמא יש לחוקק לכך הגדרה עד לפרטי פרטים? הקבלה חילונית לסיטואציה תהיה כזאת: להולך רגל מותר לחצות את הכביש רק כאשר האור ירוק – כעת האם באמת נדרש לחוקק אם יש להתחיל את החצייה ברגל שמאל או ימין?

לא מדובר רק בתורה שבעל-פה. בהלכה, חוקי התורה שבעל-פה המפורטים במשנה הם מועטים. לכל היותר, ההלכה מפרטת את חוקי המשנה. דוגמא אחת לכך: התורה אוסרת על היהודי לבשל גדי בחלב אימו. מכך מסיקה התושב”ע שאין לבשל כל בשר יחד עם חלב. האיסור הורחב וכלל גם בשר עופות, עד שלבסוף התפתח לכדי שני כיורים ושני סטים נפרדים של כלים לבשר וחלב.

חז”ל קבעו כי חוקי ההלכה שווים בחומרתם למצוות. הקביעה הזו הציבה מלכודת ליהודים שאינם אורתודוכסים: ברגע שהם דוחים את האיסור הלא הגיוני על דיבור בטלפון הנייד בשבת, הם כביכול מואשמים גם בחילול מצוות המנוחה בשבת. לחז”ל אף יש מדרש יפה בסוגיה. ה’ הורה לאדם שלא לאכול מעץ הדעת לפני שנוצרה חווה. לאחר מכן, אדם סיפר לחווה אודות האיסור האלוהי, והוסיף שאף אין לגעת בעץ. הנחש דחף את חווה אל העץ, ובניגוד למה שאדם סיפר לה, חווה נוכחה לדעת כי היא לא מתה ברגע המגע. כתוצאה מכך, חווה הסיקה כי גם יתר דבריו של אדם היו לא נכונים – ואכלה את התפוח. היא לעולם לא הייתה מעיזה לחלל חוק אלוהי במכוון, ועשתה כך רק משום שחשבה שמדובר בדרישה תמוהה וחסרת הגיון של בעלה. זה בדיוק מה שקורה בחוקים רבניים: יהודים רבים אשר לא היו מעיזים לחלל מצוות כעת זונחים אותן לחלוטין במחשבה שמדובר בלא יותר מבליל הלכתי חסר הגיון.

מרבית חוקי ההלכה הם למעשה די מועילים והגיוניים, אך זה לא הופך אותם לדברי שמיים. צחצוח השיניים גם הוא מועיל וחכם אך ההלכה לא טרחה להתייחס לסוגיה. שטיפת ידיים גם היא מועילה, ועל אף שהריטואל כנראה שהיה אחראי על הצלת היהודים מפני המגפה השחורה באירופה, הוא הומצא לחלוטין ע”י רבנים ללא כל ביסוס על התורה.
התשובה הפונדמנטליסטית: אין להחסיר ולו אות מהתורה, אך כמו כן גם אין להוסיף.

רבנים לא רק שהוסיפו לתורה, הם אף השמיטו לא מעט. ע”פ המסורת הרבנית בתורה יש 613 מצוות. רוב רובן של המצוות הן נסיבתיות, ולא מובעות בישירות, וחלק נולדו מפרשנות, אך מספרן הוא פחות או יותר מדויק. אך הרבנים כיום דורשים מהיהודים להישמע לפחות מ20% מהמצוות – והשאר מוכרזות כלא רלוונטיות לימינו. בין החוקים “הלא רלוונטיים” נכללים חוקים רבים בדיני צניעות, טוהרה ואכיפת חוק.

הרבנים נטשו את דיני הטהרה מכיוון שבית המקדש נחרב. הטיעון הזה כיום מתנקם בנו. במהלך מאות השנים תחת שלטון מוסלמי אוהד בארץ הקודש, היהודים יכלו בקלות לבנות מחדש את בית המקדש לצד מסגד אל-אקצא. גם המסורת המוסלמית עוקבת באדיקות אחר האיסור על עבודת אלילים והקמת פסלים ותמונות, כך שהקמת המקדש לא הייתה מחללת את קדושת המסגד. יהיה אשר יהיה, חז”ל התנגדו להקמת בית המקדש (להוציא את הרמב”ם) והתעקשו שהוא יימסר לעם ישראל בדרך נס.

ליהודים יש ניסיון רב בקיום ללא מקדש. כאשר שמשון נולד גם הוא באורך נס, אביו העלה זבח בשדה ללא צורך במשכן או בית מקדש, ומלאך קיבל את קורבנו. לא יעלה על הדעת שיהודים בממלכת ישראל ערכו את כל טקסי הטהרה בבית המקדש, אשר היה במרחק חודש הליכה מאזורים שונים בממלכה. מאותה הסיבה, לא ייתכן שכל היהודים היו נאספים שלוש פעמים בשנה בירושלים – על אף שנדרש מהם להביא ביקורים. מתוך הכרה בכך, בספר דברים מורשים יהודים אשר מתגוררים הרחק מהמשכן לשחוט את קורבנותיהם הרחק משעריו. גם כיום, בהיעדר המקדש, עלינו לחדש את מסורת הקורבנות, כלל קורבן חיות. מעבר לכך שמדובר במצווה אלוהית, תהיה לדבר גם מטרה פוליטית נעלה. יהודים אשר מקריבים קורבנות חיה לה’, אפילו אם מדובר במשהו שמתרחש כחלק מפיקניק משפחתי, אינם עוד חילונים כמו כולם. לא ניתן לדרוש מיהודים שכאלה להתפנות מיהודה וירושלים.

הקרבת קורבנות בהיעדר המקדש אינו מנהג זר ליהדות. ללא אורים ותומים הכוהנים הגדולים לא יכלו לפעול כראוי, כשם שציוותה עליהם התורה. לאחר אובדן ארון הברית, אלוהותו של בית המקדש הראשון נפסקה. הנוכחות האלוהית בכלל נעלמה מבית המקדש השני, אשר טומא פעם אחר פעם לאורך השנים. כוהניו אשר היו בושה לאהרון, לא היו יותר מתקדמים רוחנית מעובדיה יוסף. החוק התורני מורה לשמור את המצוות כל עוד ניתן. אם יהודים הקריבו קורבנות במקדש רחוק מאידיאלי, הם יכולים להקריב גם בלי מקדש.

חז”ל ביטלו את דיני אכיפת חוקי ההלכה מסיבה מאוד ברורה: תחת שלטון הלניסטי, ולאחר מכן רומי, ולאחריו נוצרי – נשללה מהיהודים היכולת להנהיג מערכת משפטית משלהם. על מנת להציל את הדת ולהימנע מחיכוכים , חז”ל נטשו את החוקים המשפטיים בטענה שללא סנהדרין לא ניתן לאכוף חוקים אלה. לדוגמא, בהיעדר הסנהדרין, נאסר לדון יהודי לעונש מוות. לאורך מרבית ההיסטוריה שלנו, יהודים דנו את אחיהם למוות ללא צורך בסנהדרין. כמו כן, הטענה כי הסנהדרין ישבו בבית המקדש היא מגוחכת: בית המקדש נשלט בידי צדוקים אנטי פרושים אשר לא אפשרו לשום בית דין רבני להתקרב אליהם. כמו כן, אין זה סביר כלל שכל מי שהואשם בעבירה עשה את הדרך לירושלים על מנת להישפט. התורה מבהירה שלזקני הכפר הייתה את הסמכות הנדרשת על מנת לשפוט. לא היה צורך בסנהדרין על מנת להוציא להורג את המלכה איזבל המרשעת.

במהלך מאות שנות גלות, היהודים הוציא להורג מרגלים ועריקים ללא צורך בסנהדרין, מתוך הטענה כי אלה מסכנים את שלום הקהילה. כמו כן, יהיה זה מתועב לטעון כי ליהודים לא הייתה זכות מוסרית להוציא להורג את אייכמן או בכירי יודנראט רק כי אין בימינו סנהדרין.

הטיעון שהיעדר הסנהדרין מונע את קיומן של מצוות חוק ואכיפה הוביל להפרת חלק מהמצוות החשובות ביותר בתורה – המצוות שמטרתן כינון צדק יהודי בחברה היהודית. כיום בתי דין רבניים מוסמכים להתעסק בסוגיות פעוטות בלבד. המצב כיום, בו פושעים יהודים פוליטיים ודתיים חומקים מעונשי היהדות בשל “היעדר הסנהדרין” היא מתועבת בעיני. בניגוד לעמדת חז”ל, התורה אינה מאמינה בעונשים בעולם הבא. נשמתו של הנביא שמואל התלוננה בפני שלמה על כך שהוערה. אם נשמתו של אדם צדיק מאין כמוהו שרויה בשנת נצחים, האם הגיוני לצפות שנשמותיהם של רשעים יזכו לחיים פעילים לאחר המוות? לטענה כי נשמות טהורות זוכות לגלול נשמות אין כל שחר או ביסוס בתורה.

חז”ל פתרו סוגיות תיאולוגיות עמוקות בהרבה מאשר שושלת הרציפות הגדועה של הסנהדרין. הסיבה האמיתית להיעדר החוקה היהודית כיום היא הפחד מפני לקיחת אחריות. ברגע שיעמוד בית דין יהודי, יעלו שאלות מאוד לא נוחות. התורה מצווה עלינו להרוג מחללי שבת, ולהוקיע הומוסקסואלים. מספר חוקים נוקשים נפתרו כבר בתורה עצמה: אישה נשואה שאיבדה את בתוליה מחוץ לנישואין הוצאה במקור להורג – אך מאוחר יותר שונה החוק לגירושין. הטענה של חז”ל על כך שרק אדם אחד הוצא להורג בידי הסנהדרין הינה חסרת שחר. התורה אומנם מציינת שאדם אחד הוצא להורג – אז מה? לא מדובר בארכיון של בית המשפט. בדומה, אין שום תיעוד לכך שהיהודים היו רוחצים את פרותיהם – האם נאסר על כן לרחוץ פרות כיום בחוות חקלאיות? חוץ מזה, שמספיק שיהודי אחד הוצא להרוג בגין עברת שבת על מנת שזה יוכיח כי החוק היה קיים, ולאו דווקא שהיה זה דבר שנוי במחלוקת.

בניגוד לכתוב בשולחן ערוך, החקיקה הדתית בתורה עצמה אינה פולשנית. איזה יהודי שפוי ימחה בעד עבודה מפרכת בשבת או בעד חמץ בפסח? אפילו חילונים רבים יסכימו לכפייה מועטה אם משמעות הדבר תהיה אחדות במדינת היהודים. חוץ מזה שכך נוכל גם להצדיק את ההוצאה להורג של בוגדים מהשמאל הקיצוני, למען יראו וייראו.

היהדות הפונדמנטליסטית מסמלת את השינוי המהותי ביותר שעושה היהודי הגלותי, הנרדף, הנחמד והכנוע לעבר אדם גאה מהשורה. רבנים אוסרים על דבר לשון הרע, אך התורה מצווה עלינו להתעמת עם רשעים, להוכיח אותם, ולעצור אותם אף בכוח, פן נהיה שותפים לעברה בשתיקתנו. היהדות האמיתית אינה דת כנועה ונחמדה, כי אם דת מיליטנטית. זוהי דת של אנשים אוחזי נשק, אשר מוכנים לעשות בו שימוש כנגד אויבים ואחים סוררים כאחד. התורה אף מצווה על יהודי אשר עד לפשע מתרחש להוציא להורג את התוקפן ברגע שזה מורשע.

היהדות הפונדמנטליסטית מתנערת מכל התוספות ידי האדם שחלחלו לשורות הדת, ומוקירה רק את התיאולוגיה הטהורה של היהדות.