העובדה שהציבור צמא לחדשות רעות ידועה לכל, ומנוצלת היטב בידי תקשורת ההמונים. הממצאים ברורים: אנשים רוצים לשמוע ולהפיץ חדשות טובות , ועדיף אם הן מוגזמות, כאשר מדובר בחבריהם וקרובי משפחתם – ומצד שני לעשות את אותו הדבר עם חדשות רעות כאשר הן נוגעות לזולת, אנשים רעים וניטראליים כאחד. אנשים מעדיפים לשמוע על דברים שהם יכולים להזדהות עמים, דברים שמעניינים ומבדרים אותם.

בהקשר של ישראל, הנטייה הזו מובילה לסוף אכזרי. הקהל המערבי איננו מעוניין בחדשות אודות הברבריות הערבית, מכיוון שהערבים הם באמת ברברים, ושונים. אנשי תרבות המחפשים שפה משותפת עם המזרח התיכון, בוחרים להתמקד ביהודים על מנת להבין את המתרחש.

אך בעבור מערביים, היהודים אינם נופלים תחת קטגוריית “החברים”, ובין כה, כולם אוהבים לשמוע חדשות רעות על יהודים. מסיבה זו מתמקדת התקשורת המערבית בפעולות התגמול של ישראל בעזה, במקום במתקפות החמאס שגוררות את התגובה הצה”לית מלכתחילה. התקשורת אינה מרושעת, היא פשוט מספקת היצע לביקוש.

אם כן, מדוע המערב כל כך אוהב תמונות של אפריקאים הסובלים מתת תזונה, ואפילו שש לסייע להם? זאת מכיוון שמבחינה קוגניטיבית, אפריקאים מתברגים בעיני המערב תחת הכותרת של “חיות מחמד”: סקרנים, חמודים, חלשים, לא מאיימים, ותלויים לחלוטין בסיוע חיצוני על מנת לשרוד. שימו לב עד כמה מועט ובלתי מספיק הוא הסיוע המערבי לאפריקה: השחורים אינם זוכים ליחס של בני אדם אשר חובה לעשות הכל למען הישרדותם, אלא ליחס של חיות מחמד, אשר אף תרומה פעוטה לכיוונם נתפשת כאקט של נדיבות.

היהודים הצליחו להשיג מעמד דומה בקרב נוצרים אוונגליסטים, אשר רובם משוכנעים כי היהודים המסכנים אינם מסוגלים לשרוד ללא עזרתם. היהודים זוכים ליחס לא של חיות אקזוטיות, כי אם ליחס של בני אדם בעלי אמונה אקזוטית, המסרבים באופן מסקרן לקבל על עצמם את ישו.

ניסיונותיה של ישראל לשפר את מעמדה בתקשורת העולמית נידונים מראש לכישלון.