“טירוף” זו המדיניות הכי יעילה וברת ביצוע בכל הנוגע ליחסי חוץ. הטירוף המדובר מוגדר כנחישות עזה להגשים מטרות לאומיות ללא התחשבות בעלות, נזק, אמצעים, או מחאה. מדיניות זו כבר יושמה בעבר, אם באופן גאוני כדוגמת ביסמרק, או באופן פשטני כדוגמת פוטין. הטירוף מתבטא באי נכונות לדון ברציונאליות על סוגיות פוליטיות, ולסרב לכל משא ומתן. המנהיג המטורף אינו מוותר על דבר – ובכך, תמיד משיג את מבוקשו.

לאנשים רציונאליים אכפת הרבה יותר מזוטות היומיום מאשר מסוגיות לאומיות. מדיניות לאומנית מוצלחת הינה מעצם טבעה מעט מטורפת: מאז העבריים החמושים בנבוטים בכנען המקראית, ועד לציונים הכביכול משיחיים בקיבוצים של ימינו. מילה אחרת לטירוף היא “להט”, ובאמת דרוש הרבה להט על מנת לגבור על אויבים אשר אינם מעוניינים בביתך או כספך, אלא דווקא ברעיון עמום של גאווה וריבונות.

מעצמות המערב נכנעו להו וגרומיקו בשל גישתם הפשוטה: “לא” לאף ויתור. מדינות עשירות ושופעות לא באמת זקוקות לדברים שהן מנהלות עליהם משא ומתן, בין אם מדובר בדרום וייטנאם או בטילים בליסטיים בתורכיה. על כן, הן תמיד מוותרות כאשר הן ניצבות בפני התנגדות נחרצת.

יציאה למלחמה אינה מעשה רציונאלי, ועל כן למדינות רציונאליות אין שום אמינות בכל הנוגע לסוגיות צבאיות. אלה תמיד יעדיפו לדבר ולא להילחם. אפילו כאשר הן יוצאות למלחמה, הן עושות זאת ללא נגד רצונן ובעיקר ללא נחישות או דפוס עקבי, בדומה למתרחש בעיראק.

מנהיגים מטורפים מבינים היטב את עמיתיהם: רוסיה הלמה בגאורגיה אך לא בליטא מכיוון שאז למערב לא הייתה נותרת ברירה אלא להתערב, אם לפחות בסנקציות. אומנות הטירוף הינה לחוש במידת הבלוף של היריב, ולא לחצות את הקו.

מדינה זוכה באמינות רק במידה והיא מפגינה אפס סובלנות כנגד יריבות שפוגעות באינטרסים שלה. רוסיה מוותרת לליטא עד כה, אך אינה יכולה להרשות לכך בגאורגיה, שכן דרום אוסטיה ואבחזיה הינם מחוזות רוסיים, וטריטוריות חסות מובהקות של רוסיה. רוסיה תסכים לשליטה גאורגית על השטחים הללו רק במידה וזאת לא תהפוך יותר מדי לפרו אמריקאית. אותו החוק חל על אוקראינה: רוסיה תסכים לשליטה אוקראינית על אזור כרימה רק כל עוד שתי המדינות ישמרו על קשרים הדוקים. מנגד, אמינותה של ישראל נהרסה כליל בשל הבלגתה על ירי הקסאמים: אם איכרים מעזה יכולים להשתלח בישראל באין מפריע, מדוע שאחרים לא יעשו כך גם הם? עדיף להגזים בתגובה ולהרוג עוד אלף משורות האויב מאשר לחשוף את חולשתך באי פעולה.

הטירוף הינו מדיניות בטוחה בעבור מדינה המסוגלת בגדול לקיים את עצמה. אף אחד לא רוצה להתעסק עם ממשלה מטורפת, אך מעטים מוכנים לסחור עימה. אפילו טירופה של גרמניה הנאצית לא עורר התנגדות בינלאומית משמעותית עד ל-1939, כשמדינות מערב אירופה החלו לחוש מאוימות. מדינות זרות מהססות להתעסק עם ממשלה מטורפת עד לרגע שזו מהווה סכנה ברורה ומיידית, ואפילו אז הן נוטות במקרים רבים להתעלם מהאיום. באין ספור מקרים בגדה ארה”ב בבנות חסותה ברגע האמת: דרום וייטנאם וגאורגיה הן רק שתי דוגמאות לכך. שתיים נוספות הן הונגריה והכורדים, אשר עודדו בידי ארה”ב למרוד בשלטונם – ואז ננטשו. מצד שני, ארה”ב מסייעת לבנות בריתה כאשר האויב הוא רציונאלי: ארה”ב הגנה על מצריים במלחמתה מול ישראל-אנגליה-צרפת ב1956. ממשלות רציונאליות נוטות להפסיד בעימותים מול אויבים מטורפים. זאת מכיוון שמבחינה רציונאלית, אובדן טריטוריה – בעיקר אם זו טריטוריה של בת ברית ולא שלך – שווה את הויתור אם החלופה היא עימות צבאי כולל.

ישראל הנהיגה בעבר מדיניות טירוף באופן מוצלח, אשר התבטאה בתגובה מוגזמת כנגד תוקפיה: יהודים לקחו ערבים בשבי כדי להחליפם בשבויי מלחמה, השמידה את כלל מערך המטוסים האזרחי של לבנון בתגובה לחטיפת מטוסים ישראלים, והפגיזה את ירדן בתגובה למתקפות טרור. אולם ישראל לא נקטה במדיניות הטירוף כנגד התוקפנות המצרית, ומדינה זו הטרידה אותנו ללא סוף במלחמות התשה. כאשר ישראל הראתה סימני רגיעה, אש”ף הפגיז את יישובי הצפון, מה שהוביל למלחמת לבנון הראשונה. אפילו אז, התקפותיו של אש”ף היו מתונות יחסית, ובאו כחלק ממעגל הדמים בו טושטשו לחלוטין ההבדלים שבין תקיפה לתקיפת נגד. בגדול, מדיניות התגובה המוגזמת היא זו שהרתיעה את אויבינו כל השנים.

אף על פי שמדיניות טירוף עלולה להבריח אחוז מסוים של משקיעים זרים, היא לא תבריח את כולם. תאגידים מערביים התחרו ללא כל נקיפות מצפון על השווקים של גרמניה הנאצית של לפני המלחמה ובסין הקומוניסטית. משקיעים רבים אף מבקשים כיום לסחור עם איראן חרף משטרה הקיצוני והסנקציות הבינלאומית. אם ישראל תיצור כלכלה מושכת ותחרותית בשוק הבינלאומי, שום מידה של הרפתקנות פוליטית לא תכשיל את צמיחתה הכלכלית.

אך האם התורה לא מצווה עלינו לנהוג בעין תחת עין? קריאה פשטנית של הפסוק אינה משרתת את משמעותו. כוונת המחוקק הייתה: חצי מעיני האויב בתמורה לחצי מעיניך. אם אויבינו המוסלמים הסובבים נהנים מאוכלוסיות אשר גדולות פי שישים מישראל, אז חובתנו לפעול כנגד שישים אויבים כתגובה על כל חלל משורותינו. בנוסף, נהוג לקנוס פושעים פי שתיים עד חמש מעלות הנזק שהם ביצעו, במטרה להרתיע ולהענישם על פשעים שטרם נחשפו. מאחר והרג המבוקשים הבכירים ביותר בכל מתקפה אינו דבר וודאי, מוצדק לחלוטין שנקמתנו תוכפל בעוצמתה פי חמש. חמש כפול שישים זה שלוש – מאות. כמובן שיש גם את התקדים של יהושע בין-נון אשר הציע לאויביו את הבחירה בין גלות, כניעה, או השמדה מוחלטת. אין סיבה שלא נלך בדרכו גם היום.