אקסודוס

מה שמטריד אותי לגבי הפלסטינים הוא הדמיון הגדול בינם לבין הציונים הראשונים. המחבלים הפלסטינים הם פטריוטים נלהבים, אך הם אינם משתייכים לקהילות המסורתיות מהן הם צמחו. בדומה לציונים שמאלנים, הם פיתחו במודע את רעיון “הפלסטיני החדש” – אשר שונה בהשקפתו ובמנטאליות מאבותיו: לא עוד איכר מדוכא ששאיפתו הגדולה ביותר הינה לעמוד איתן בפני כיבוש, המחבלים מסתמכים על “הנשק בלבד”. בדומה ללוחמי המחתרות היהודים, הם אינם מוכנים להפסיק את האלימות בתמורה להבטחות מעורפלת בדבר עצמאות עתידית, ודוגלים ברדיפת כובשיהם אפילו כאשר אלה נסוגים. בדומה למחתרות היהודיות, הפלסטינים מייצרים את נשקם, מתמחים בהברחות , ומשתמשים בו ללא הרף. בדומה ליהודים, הם מבינים שמלחמה הינה הדרך היחידה להשיג מדינה: אילולא הטרור הפלסטיני, ישראל כלל לא הייתה חושבת לוותר מרצונה על שטחים.

אקסודוס

ארגוני הטרור בעזה לוחמים אחד עם השני בדיוק כפי שהיה עם היהודים לפני קום המדינה. הפת”ח משתף פעולה עם ישראל בדיוק כפי שהסוכנות היהודית שיתפה פעולה עם הבריטים: הם בוגדים באחיהם בעודם מעמידים פני לוחמים, ונכנעים להסכמי חלוקה.

המערך הצבאי בעזה מזכיר באופן מטריד את המודל היהודי המנצח. הוא מקיף את כלל הספקטרום של ארגוני ההתנגדות המקושרים זה לזה, אשר מבחינה רשמית עומדים עצמאיים: עמותות צדקה א-פוליטיות, מפלגות פוליטיות כביכול מתונות, הזרועות הצבאיות של אותן המפלגות, ומחתרות צבאיות משולחות רסן. למערך ההתנגדות היהודי היה מבנה דומה מאוד בשנים שלפני קום המדינה. אחד ממבצעי המחתרות המוצלחים ביותר, “הבריחה”, נערך בידי עשרות קבוצות חמושות עצמאיות ומאות אנשים נועזים. פעמים רבות, הם לא זכו לשום מימון מהציונים, ונאלצו להסתמך על שוד, המולה, ובמקרה מרכזי אחד, זיוף. לאחר המלחמה, “הבריחה” חטפו כ 150,000 יהודים מהגוש הקומוניסטי ומערב אירופה, וארגנו להם מעבר לפלשתינה.

הממסד הפוליטי והצבאי בישראל גדל למימדי ענק, וכיום אינו מסוגל עוד לבצע מהלכים נבונים. התורה הצבאית שואפת לצבא אשר נע כמו מים – כזה שמציף גומחות התנגדות ומנצל הזדמנויות. אף על פי שנחסכנו מעמיר פרץ, צה”ל איננו עוד השד שהיה בעבר, אלא צבא עצלן ועמוס בירוקרטיה, המנסה לחקות את צבא ארה”ב רק ללא המימון האדיר שמפצה על חוסר יעילות. ישראל הייתה מסוגלת לטפל כבר מזמן בעזה, אם בכוח צבאי, שכירי חרב, או אפילו מתן האפשרות לישראלים ממורמרים להקים ארגוני התנגדות משלהם כמענה לקסאמים ולארגוני הטרור. הצבא הישראלי פשוט אינו מסוגל לטפל בעימותים בעצימות נמוכה לבדו.

אקסודוס

הפלסטינים הם חכמים בהשוואה לשאר הערבים. חמאס הקים תנועה רצינית ופופולארית אשר שרדה ניסיונות דיכוי רבים, התנקשויות, נידוי בינלאומי וסגר. עם זאת, חמאס מרחיבה מדי יום את קשריו הבינלאומיים. הארגון האסלאמי הלוחמני מצא ידידים לא צפויים ברוסיה ובמחנה השמאל רודף השלום. הפלסטינים מתמרנים את התקשורת העולמית במחזות זוועה נוסך הילד מוחמד אל-דורה, ומביישים משטרים אסלאמיים בכך שהם פורצים את הגבול עם מצריים, ומציגים אותה כמשת”פית של ישראל.

החמאס הרבה יותר כנה ומסור לעמו מאשר הציונים השמאלנים. הוא מאמץ את הערכים המסורתיים הבסיסיים של עמו, ועומד לצד שבויי המלחמה בכך שהוא עושה הכל על מנת להביא לשחרורם. שלא כמו הציונים ב1947, החמאס מסרב לדון על פשרה בנושא האדמה שהוא מחשיב שלו. שלא כמו מצריים וירדן, חמאס דוחה את שקר השלום “הפוליטיקלי קורקט”, ובמקום זאת מציע את הדבר היחיד שעדיין יהיה נאמן לאסלאם: הפסקת אש.

אקסודוס

פרשת הספינה מקפריסין מזכירה את ספינת המעפילים “אקסדוס”. מבחינה הגיונית, ההגירה היהודית הבלתי חוקית הייתה חסרת חשיבות: הבריטים יירטו את מרבית הספינות ונתנו רק לאחוז מהן להגיע לפלשתינה כל עוד זה לא חרג ממכסת העלייה המותרת. העלייה הבלתי חוקית מעולם לא הטרידה במיוחד את השמאל, ורק לאחר השואה הוא הגדיל את מאמציו על מנת ללחוץ את בריטניה לוותר על המנדט – ולהסכים למדינה יהודית. אפילו לאחר השואה, הרעיון של מדינה יהודית היה יותר מדי בשביל העולם. שלא כמו מיזמי העלייה האחרים, ה”אקסודוס” של שנת 1947 פורסמה ברבים על מנת לגרור תגובה בריטית. הצי הבריטי מיד יצא לעצור את הספינה. כדורים בריטים הרגו 13 יהודים. הספינה לוותה לצרפת, שם היהודים סרבו לרדת, והבריטים הסיעו אותם חזרה לגרמניה, נוכח זעזועה של התקשורת. שמאלנים ברחבי העולם פרסמו את מסע הספינה מקפריסין לעזה וחזרה כמאורע תקשורתי. בשונה מהרגיל, האקסודוס היהודית נשאה על סיפונה אנשים זקנים, נשים בהריון ומאות תינוקות – על מנת לזכות באהדה תקשורתית. העזתיים גם הם שלחו אנשים שיצטלמו היטב בספינה לקפריסין.